מיומנה של דוגמנית עבר – החוויה שעיוותה לי את דימוי הגוף

בגיל 17 עמדתי מול וועדת המיון לתחרות מלכות היופי. 1.74, 62 קילו, נערה תמימה, מוקסמת מהמעמד ומתרגשת. ״התקבלת״ אמרו לי ״אבל תצטרכי להוריד שבעה קילו עד התחרות״. כול כך התרגשתי שהתקבלתי שההלם מזה שאני צריכה להוריד במשקל התמסמס לו באותו יום, אבל במקום טוב באמצע הנשמה במחלקה של דימוי הגוף התיישבה לה ההודעה ״את לה מספיק רזה״ ומעולם לא עזבה.

צילומים מטקס מלכות יופי 1984

ירדתי שבעה קילו וזכיתי בתואר ״נערת ישראל״. מיד אחרי ייצגתי את המדינה בתחרות מיס עולם וזכיתי בתואר ״מיס אסיה״. עם כול הזכיות האלו זכיתי גם במחוייבות להיות רזה. לכול מקום שהלכתי זיהו אותי שפטו אותי, כול ביס הגיע עם רגשות אשם ולחץ, רק לא להשמין. לי באופן אישי, זה לא היה קל. אני מאוד אוהבת לאכול, אני הנערה שבהפסקה של בית הספר היתה אוכלת עם החברות חצי חלה עם שמנת והייתה מאושרת. הפכתי לנערה שצריכה עכשיו לחשב כול ביס, רק לא להשמין.

עשיתי תצוגות אופנה והרווחותי מלא כסף, כך שהיה גם רווח גדול. באיזה שהוא שלב התקשרו אליי מדיווה, (בשנות השמונים היה מותג בגדי ים מאוד מצליח) נפגשתי עם הבעלים שהציע לי להיות דוגמנית הבית שלו. ״אתה בטוח?״ שאלתי בהפתעה, ״אני הרי לא הדוגמנית הכי שדופה״ הייתי מידה 40 בהחלט לא רזה מספיק. ״כן״ הוא ענה ״יש לך גוף מושלם לבגדי ים״. קיבלתי את העבודה בשמחה ועבדתי איתם כשנתיים. לא אהבתי להיות דוגמנית לא אהבתי את ההתעסקות האין סופית במה אני אוכלת ואך אני נראית אבל הרווחתי הרבה מאוד כסף בכלום שעות עבודה אז נשארתי.

צילומים מטקס מלכות יופי 1984

שנה אחרי הצבא נסעתי עם בן זוגי לאוקספורד שם הוא התקבל ללימודים, אני זוכרת את תחושת השיחרור הנפלאה כשאף אחד לא זיהה אותי לא שפט את אך שאני נראית לא היה עליי לחץ יום יומי, זה היה מדהים חופש אמיתי לנפש ולגוף. כעבור שלושה חודשים חזרנו לארץ לחופשה וקבעתי שלושה ימי עבודה בדיווה, תצוגות מול קניינים. באנגליה הקרה שחררתי קצת עם האוכל. עליתי שלושה קילו לא שמתי לב במיוחד, נהניתי מהחופש המכנסיים עדיין עלו עליי ממש לא שמתי לב לשינוי דרמתי, לכן הגעתי לדיווה לתצוגה מול קניינים כמו שנקבע מראש.

כבר בבגד ים הראשון שלבשתי ראיתי את המבט של הדוגמניות האחרות, את הזעזוע בעיניים. יצאתי החוצה למול הקניינים וכולם הסתכלו עליי במבטים של חוסר שביעות רצון. הלב קפא לי הסתכלתי על הבעלים של דיווה אותו מבט של חוסר שביעות רצון! מבט של ״השמנת״!!! נכנסתי בחזרה לחדר מדידות הבטן התהפכה לי רציתי רק לברוח הכי רחוק שאפשר, אבל מחוייבות היא מחוייבות היו לי עוד כמה דגמים להציג. אספתי את עצמי הייתי משימתית נכנסתי ויצאתי מול הקניינים כשבכול פעם שהסתובבתי לחזור למלתחות הרגשתי את הגב שלי לוהט וצורב מהמבטים שננעצו בו. נצח עבר עד היציאה האחרונה שלי החוצה אחריה מייד חזרתי לג׳ינס ונשמתי.

נכנסתי לחדר של הבעלים איש מקסים שמאוד הערכתי ואמרתי שלא אוכל להגיע מחר, הוא חייך אליי בהקלה אמר ״לא נורא״ ובעיניו ראיתי ״תודה שאמרת את זה קודם״.  יצאתי מדיווה כשכול הגוף שלי מכווץ וכואב ונשבעתי שלעולם לא! לא אכפת לי כמה כסף יציעו לי, לעולם לא עומדת מול אף אחד ששופט אותי לפי מידות גופי, לפי אך שאני נראית וכמה אני שוקלת.

צילומים מטקס מלכות יופי 1984

עברו כמה ימים עד שהתאוששתי מתחושת הכאב, כמובן שלא שיתפתי אף אחד התביישתי, הרגשתי כישלון מוחלט. היום אני בת 53 ועדיין מרגישה לא מספיק רזה, ההרגשה הזו נשארה ולא הולכת לשום מקום אף פעם. היו שנים שנלחמתי בה, עשיתי לה דווקא אכלתי דווקא רזיתי ושוב אכלתי דווקא. הראש תמיד אומר לי בתוכחה  ״את לא מספיק רזה״ לא מצליחה לחשוב אחרת.

כשאני רואה נשים מלאות מסתובבות בחוף הים עם בגד ים אני מצדיעה להן ביני לבין עצמי על האומץ הקבלה העצמית, על האמירה שזו אני תקפצו לי. יש שינוי באוויר היום אני מרגישה שאני יכולה לספר על כישלון כזה מפואר, מה שלא יכולתי להעיז אז. דימוי הגוף היום? יש שינוי קטן אני אופטימית שינויים קטנים יוצרים שינויים גדולים. אבל הדרך עדיין ארוכה.

צילומים מטקס מלכות יופי 1984

היום באים בטענות לדוגמניות שמשפיעות על הילדות לרעה אני לא מסכימה עם זה דוגמנית עומדת בקריטריונים של המקצוע אותו בחרה. הקריטריונים צריכים להשתנות, יש השפעה למדיה אין ספק אבל הדוגמניות הן עובדות של המדיה לא קובעות בה יותר מדי. דעת הקהל , מעצבי האופנה והמדיה משפיעה אבל לדעתי ההשפעה המשמעותית מתחילה בחינוך בבית וזה כבר לכתבה במגזין הורים.

אני לא מצטערת על השנים שהייתי נערת ישראל, מיס אסיה או דוגמנית אני מאמינה שכול חוויה בחיים מעצבת את מי שאנחנו, היו לי חוויות נפלאות וגם פחות טובות. לאהוב את גופי בכול מידה אני לא באמת יודעת, משתדלת לחיות בשלום עם השריטה.