“אמילי בפריז” או נטפליקס מפריז? על גבולות, ייצוג וקלישאות שחוקות בתרבות פופולארית

כמו רבות וטובות נכנעתי לעקשנותו של הנטפליקס וצפיתי ב”אמילי בפריז”. מה יש לומר שלא נאמר עדיין? בגדים יפים, וקלישאות מכל עבר. בלעתי את עשרת הפרקים תוך פחות מיום עבודה (לא שהיו לי הרבה כאלה לאחרונה). 

הפנטזיה ש”אמילי בפריז” מספקת היא פנטזיה כפולה: גם כאשר אנחנו לא בעיצומה של מגיפה עולמית וסגר, מעטות מאיתנו ימצאו את עצמן מהלכות בעקבי סטילטו לעבודה שווה בעיר אירופאית רומנטית להחריד עם קרואסון ביד אחת ועשרות אלפי עוקבים ביד השנייה. דווקא בשל הקלילות של הסדרה ומשום היותה פנטזיה, היא טומנת בחובה בעיות חמורות ומסרים לוקים בחסר. לכן, קיבצתי מספר נקודות למחשבה שיאפשרו צפייה ביקורתית לצד ההנאה שהסדרה מספקת. אני מזהירה מראש על ספויילרים. Voilà…

https://www.instagram.com/p/CGk22uknZCI/
הטרדות מיניות במקום העבודה

בעיקר במערב, נשים לא היו מרכזיות בשוק העבודה עד מלחמות העולם, ומאז הסכר נפרץ. אלו הם תהליכים בני פחות ממאה שנה, וניכר שתקרת הזכוכית טרם נופצה לחלוטין. נשים מרוויחות פחות, נמצאות בפחות תפקידי מפתח ומחזיקות ב-1% בלבד מהקניין בעולם. אמילי היא בחורה לבנה, משכילה, ממעמד גבוה, וגם היא מתמודדת ללא הפסקה עם האתגרים המזומנים לה בסביבת העבודה מתוקף היותה אישה. האתגר המרכזי, הצורם ביותר, הוא ההטרדות המיניות הבלתי פוסקות שאמילי חווה במקום עבודתה.

רק בפרק החמישי, כאשר ג’וליאן ולוק מתבדחים על תנוחה הנקראת בתרגום חופשי “מגדל אייפל”, אמילי לא מבליגה. חצי עונה עברה עד שמגיע המסר שהטרדות מיניות במשרד הן לא סבבה.

נטפליקס יכלו לנצל את הבמה על מנת לשקף את המציאות של נשים במקום העבודה באופן ביקורתי, אך במקום זאת הם השתמשו בשיח פולשני (במקרה הטוב) על מין, כדיי לבנות ולאפיין צרפתים באופן סטראוטיפי. לכן הבעיה היא כפולה: הסדרה מציגה סובלנות להטרדות מיניות בעבודה, וגם מציגה צרפתים כטורפים מיניים. בסצינה של “מגדל אייפל”, ניתן לראות כמה ה”צרפתיוּת” קשורה ביחס “מתירני ופתוח” לכאורה, לסקס, שכן האייפל הוא סמל פריזאי מוכר. הניסיון של נטפליקס להלחים בין סקס לבין סביבת העבודה של אמילי מגיע לשיא הזוועה בהדרגה.

בפרק הראשון, אמילי מופתעת מהנשיקות על הלחי, אך היא משתפת פעולה ומסתגלת. אותה מיניות צרפתית פורצת גבולות המדומה בסדרה מסלימה, וניתן לזהות זאת בסצינה בה אמילי מבולבלת כאשר אישתו של אנטואן נותנת לה רשות ואת ברכתה לנהל רומן עם אנטואן. אנטואן הוא לקוח במשרד הפרסום והיה מאהב של סילבי, הבוסית הישירה של אמילי. הוא שולח לאמילי הלבשה תחתונה בתחילת הסדרה כאשר הסיבה לכך היא לכאורה העצמתה של אמילי. כשאשתו של אנטואן חושפת את העובדה שהיא הייתה מודעת כל הזמן לרומן עם סילבי, נחשפת הסביבה הרעילה שאמילי נאלצת לחיות בה. על פני השטח, גן עדן אקזוטי ופתוח לשיח על מין. בפועל, טשטוש בלתי פוסק של גבולות וג’ונגל של יחסי מרות.

https://www.instagram.com/p/CGTT0wbnncE/
נשים נשים, שק של נחשים

היחסים הקרים בין אמילי וסילבי הם לא מקריים ומוכרים לא בכדי. נטפליקס שיחזרו, באופן שמזכיר קריקטורה יותר מאשר כל דבר אחר, טרופ עתיק, שחוק ומעייף הכולל בו שני ייצוגים שכיחים למדיי של דמויות נשים. ארכיטיפים אלו הם האישה-מלאך והאישה-מפלצת, כפי שתבעו החוקרות הפמיניסטיות סנדרה גילברט וסוזאן גובאר אשר בחנו את אופן הייצוג של נשים בספרות האנגלית במאות ה-18 וה-19. המלאך, המדונה, היא אימהית, כנועה, נעימה, עדינה, פאסיבית, ומשולה על פי גילברט וגובאר לשלגיה. האישה-מפלצת לעומת זאת, היא יצירתית ומאיימת, מפלצתית, מפחידה, רשעה, זוממת מזימות, אקטיבית, היא חותרת תחת כוח גברי, כמו אימה החורגת של שלגיה.

לא רק שניתן לראות את הייצוגים האלו באמילי וסילבי, יוצרי הסדרה החליטו לשלח אותן אחת בשנייה, אף על פי שלא ברור למה.

לשתיהן מטרות דומות: קידום הקריירה האישית שלהן תוך קידום המשרד בו הן עובדות. שתיהן נהנות מאופנה, שתיהן נשות קריירה מצליחות. מקור הקונפליקט הוא לכאורה בהבדלי התרבות, אבל שאר עובדי המשרד התרככו כלפי אמילי מהר מאד. סילבי, משום מה, אינה נמנית עימם. היחס של סילבי כלפי אמילי קר ועוין באופן מגוחך, ומנגד הילדותיות שאמילי מפגינה כלפי סילבי מגוחכת עוד יותר. הדימוי השחוק של אישה-מפלצת ואישה-מלאך בו נטפליקס השתמשו הוא גם לא אמין וגם מפריד בין נשים במקום לקרב אותן. ניסיתי לדמיין איך תראה הסדרה אם אמילי וסילבי היו תומכות זו בזו (באופן תמידי ומתון, לא כמו הפעם הזו שסילבי הפכה לראש השב”כ כדיי להציל שעון), או לכל הפחות לא לוקחות חלק במלחמה קרה, והבנתי ש-1. קו העלילה צריך שיפוצים 2. הפמיניזם של הסדרה היה משתפר במאה רמות לפחות. 

https://www.instagram.com/p/CGTe3uCHC4f/
ייצוג

לא רק הייצוג של הצרפתים כחיות מין הוא ייצוג בעייתי. “אמילי בפריז” היא סדרה המערבת בה אופנה, קוסמטיקה, בישול, יין- עולמות תוכן רבים שונים, מגוון עצום. למרות זאת, אין בה אנשים עניים, כי היא פנטזיה. אין בה גם אנשים עצובים. כנראה, הפנטזיה לא יכולה להכיל גם שמנים, להט”ב+, נכות ונכים, ובאופן כללי אנשים שאינם לבנים. הדמויות הלא לבנות היחידות שעומדות במרכז הסדרה הן ג’וליאן ומינדי. ג’וליאן הוא אחד מהעובדים בסבואר, שבניגוד לסילבי, יחסו כלפי אמילי מתרכך בהדרגה. הוא לבוש יפה, וזה בעיקר כל מה שאפשר לדעת עליו מצפייה בסדרה.

מינדי, לעומת זאת, תופסת מקום מרכזי יותר כחברה הטובה של אמילי.

מינדי היא מהגרת מסין שהגיעה לפריז בגלל לימודים ונשארה, ובכן, לא בגלל הלימודים, שמהם היא פרשה. התיווך בין אמילי ופריז נעשה בידיי מינדי, מהגרת מארץ שאינה מערבית. ככל שהפרקים והסדרה מתקדמים, כך מינדי הופכת פחות מחברה לדמות פונקציונלית בלבד, שתפקידה להיות צינור אינפורמציה המאחד בין תרבות מערבית אחת לאחרת. המחסור בייצוג להטב”י+ צורם מאד גם כן, בעיקר בגלל הרמיזה (המכוונת לבטח) של הסדרה להתפתחות יחסים רומנטיים או מיניים בין אמילי לקמיל, מה שהפך להיות, כמובן, תחרות של שתי נשים על גבר. 

טינספו

המילה טינספו היא הלחם מילים בין thin ל-inspiration, והיא מתייחסת לתופעה של רזון ויזואלי, המוצג לעיתים באופנים אומנותיים למיניהם (תמונות מעוצבות, למשל) שתפקידו להוות השראה ומוטיבציה להרזיה. מה הקשר בין הסגידה וההערצה של רזון לבין “אמילי בפריז”? לא רק הרזון של לילי קולינס, המגלמת את הדמות הראשית בסדרה. לכך מצטרפים מספר דברים. שוב, שאלת הייצוג- אין בסדרה אנשים שמנים. לפחות לא במעגל הדמויות המרכזיות על המסך.

האם אין אנשים שמנים בצרפת? הצרפתיוּת, כפי שמוצגת ב”אמילי בפריז”, כוללת בתוכה רזים בלבד. לעומתם, השמנים הם האמריקאים, המוצבים בניגוד לצרפתים ביחסם להנאה ומשמעת. האמריקאים מוצגים כחסרי גבולות, ולא בררניים. מנגד, הצרפתים ב”אמילי בפריז”, יודעים להנות ואניני טעם.

זו קבלת הקהל והרושם הראשוני שמקבלת אמילי, והצופות בסדרה, בעת הגעתה של אמילי למשרד. כשהבוס החדש של אמילי, ברוסאר, מציין כי באמריקה “The people are so fat. Why are they all so fat?”. נחשפת התנגשות ראשונה בין המנטליות האמריקאית לכאורה של אמילי עם הצרפתיוּת המוצגת בסדרה, כך שסצנה זו משמשת כתמרור המבהיר מי יכול להצטרף למעגל הצרפתי ומי לא. האמריקאים, שלא יודעים שובע, נשארים מחוץ למעגל זה. מאותו רגע אמילי עושה ככל שביכולתה להתאים את עצמה לתרבות החדשה אליה הגיעה ומסע החניכה לעבר הצרפתיוּת שלה מתחיל.

https://www.instagram.com/p/CGLkJl_n-dV/
המבט הגברי

התלבטתי רבות האם נטפליקס מאזכרים פמיניזם תוך שימוש בארכיטיפים וטרופים פטריארכליים להחריד באופן מכוון. האם אף אחד בהפקה לא היה מודע לבעייתיות ולבלבול המגדרי ב”אמילי בפריז”? אז, ראיתי את פרק 3, והבנתי שיתכן והכוונה הייתה טובה, אבל ההוצאה לפועל לוקה בחסר באופן שמעיד על כך שהדבר אולי מכוון. בפרק “Sexy or Sexist”, מתקיים קונפליקט בין תפיסה צרפתית של סקס ונשיות לבין תפיסה אמריקאית, לכאורה. הצרפתים מאמינים שפרסומת בה אישה הולכת עירומה, נצפית על ידי גברים ואז הופכת ליונה, היא פרסומת פמיניסטית, סקסית, בה לאישה כוח על אותם גברים, לכאורה. אמילי, מאמינה שפרסומת זו לא תתיישב עם השיח העכשווי, וטוענת שהיא מנציחה את ה”מבט הגברי”.

במאמרה “עונג חזותי וקולנוע נרטיבי”, לורה מאלווי עוררה מהפכה בחשיבה הפמיניסטית על הקולנוע. במאמר זה טוענת מאלווי כי הקולנוע ההוליוודי הנרטיבי מעלה ומביע לא-מודע חברתי ופטריארכלי, והוא מעצב את אומנות הקולנוע ועקרונותיה.

הנחת יסוד בלב מאמרה של מאלווי היא כי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ממגדר את הצופה כגבר, תמיד, תוך כדיי ייצוג האישה כדימוי פסיבי ונצפה. זהו, לדידה של מאלווי, ה-“Male Gaze”, אותו מבט גברי שאמילי מבקרת. זה נחמד שהייתה בחירה לעשות פה דמות של אישה ביקורתית שלא מקבלת תפקידי מגדר מסורתיים כמובנים מאליהם, והיא מוכנה וחזקה מספיק כדיי להתנגד אליהם באופן אקטיבי, ולנסות לשנות תכתיבים כאלו. אבל תוך כדיי שאמילי מביעה ביקורת על המבט הגברי, דמותה היא תוצר של המבט הגברי, והיא משמשת אובייקט של מושא אהבה מיני ורומנטי לגברים סביבה: החל מאנטואן הלקוח שנוכח באותה סצינה, גבריאל, ת’ימוטי, אחיה של קמיל, מת’יו, ובחור צרפתי שlikes American pussy””.

סיום העונה הוא זה שמכריע שמדובר בסדרה על “להשיג את הבחור” ולא על מסע מעניין של מישהי בחו”ל. אמילי מוצגת באופן תמידי בקונפליקט של זהותה הנקרעת בין פריז לשיקגו, עיר מולדתה. אבל אין שום תפנית שעוסקת בכך ואין קו עלילה שמדגיש זאת. הסיבוכים וההתרות, שקורים שוב ושוב, עוסקים בעיקר בחיי המין והרומנטיקה של אמילי. הם מקבלים את מלוא החשיבות כאשר בפרק האחרון קורה סיגור וקתרזיס, שהוא הישארותו של גבריאל, ה”boy next door”, בפריז. כך מוכתב הנושא האמיתי של הסדרה, ואמילי, על כל צדדיה הנפלאים, ממוקמת בחברה רק ביחס לגבר- האישור והאפשרות של יחסיה עם גבריאל מהווים סוף וחתימה למסע החניכה הצרפתי של אמילי, והיא “השתקעה”.

https://www.instagram.com/p/CGYko8NnoTp/

הסיבה שאני בוחרת לכתוב על הנקודות האלו, היא שאני אוהבת תרבות פופ וצ’יק פליקס. אני חושבת שהחזרתיות והקלישאתיות מאפשרות זיהוי של נקודות מפנה בשיח החברתי ומעלות נקודות חשובות המובלעות בתוכן שכיף לצרוך. המציאות האלטרנטיבית, הוורודה והמתוקה ב”אמילי בפריז” מאפשרת שיח וביקורת על המציאות הפחות וורודה בעולם שלנו- שכוללת בה גזענות, דיכוי, ואלימות. לכן הצ’יק פליק, סרטי הבנות, הם כלי טוב לאסקפיזם מכל אלו, אבל גם כלי לנתח, לבקר ולשקף קונפליקטים ובעיות של הכאן והעכשיו.