פילטרים – הדרך לברוח ממציאות הקורונה

הם עושים את כל מה שהייתי צריכה, מטשטשים מייפים, מסדרים, מזיזים. כל מה שדרוש למי שאוהב וגם למי ששונא להצטלם. אם עד לא מזמן הסלפי היה נחלתם של אוהבי ״הצילום״, היום סלפי זה כבר לא מביך. אפשר למנות המון סיבות לאהבתנו לפילטרים. ראשית זה משעשע, פילטרים שמעוותים את הפנים או מדגישים את השפתיים פשוט עושים שמח. שנית זו דרך נפלאה לייפות את עצמי ואת המציאות שאני חיה בה (או לטשטש דברים מכוערים כמו החצ’קון הנורא שגדל לי על המצח).

העלתי סטורי לאינסטגרם שלי תוך כדי שימוש בפילטר ובו העלתי שאלה לעוקבים שלי: “למה אנחנו אוהבים פילטרים?”. בין התשובות עלו המון אפשרויות הקשורות לאורח חיים ריקני ומשעמם שיצרנו לעצמנו, לנראות החיצונית שהפילטר משווה לנו, לחוסר הביטחון שלנו או לצורך בריגושים חדשים. לדעתי הרבה תשובות אכן נכונות אבל הן גם שזורות אחת בשניה. ״התשובות״ שעלו, תלויות בעיסוק הבלתי פוסק בבניית הדמות הוירטואלית שלי. ה”אני” של הרשתות החברתיות. חלק גדול מבניית עולם וירטואלי באינסטגרם כולל את הרצון להעלות תמונות יפות ומחמיאות שלי. תמונות שיוסיפו לרושם שאני רוצה שהעוקבים אחרי יקבלו. והסטוריז? יעזרו להם להתעדכן בכל מה שאני עושה. עכשיו כשיש גם פילטרים, אפשר להעלות גם תמונות וסרטונים שיעשו אותי יפה, מעניינת, מצחיקה או מיוחדת אפילו יותר מהרגיל. לא עוד מראה עייף, תשוש או חיוור. אבל האם זאת בעיה או דווקא פיתרון לבעיה?

https://www.instagram.com/p/B5BNmtaAyVm/?igshid=rnj1pcfa3lqp
מצד אחד, אנשים מרגישים הרבה יותר נוח לשתף, להצטלם ולהיחשף, גם הביישנים שבקהל. מצד שני, אי אפשר שלא להסתכל על זה בלי לחשוב שזה דבר מעוות. הרי זה לא באמת מי שאני.

זה מסנן נוסף שאנחנו עוטים על עצמנו. הרי במילא כל רשת חברתית היא מסנן וירטואלי כלשהוא, אז גם בתוך המסנן הזה אנחנו בוחרים לטשטש את עצמנו עוד יותר ממה שכבר אנחנו מטשטשים? כשמדובר באנשים שהם בוגרים יחסית, שבנו זהות יציבה יחסית ומודעות למה שהם אוהבים בעצמם וגם למה לא, זה פחות מדאיג. הרבה יותר מדאיג לחשוב שמדובר בנערים, נערות ואף ילדים שמשתמשים בפילטרים על בסיס קבוע. כאילו הם לא מכירים משהו אחר. השימוש התכוף בפילטר והעיסוק העצמי הבלתי נגמר הזה, הופך לאובססיה שהופכת לדאגה וחוסר ביטחון עצמי. 

https://www.instagram.com/p/BLDUBM-DySQ/?igshid=s90n72dsek8t
כולנו מכירים את הישיבה הממושכת מול המצלמה בעודנו מחכים שתצא התמונה שרצינו. דרך טשטוש עצמי, אצא יפה או מגניבה או מצחיקה יותר. העיקר שהעלתי תמונה של עצמי, להראות שאני קיימת או אפילו די יפה. 

אבל החלק הכי נורא וכואב הוא תחושת הזעזוע שאנחנו חווים כשאנחנו פתאום מצלמים סלפי ללא פילטר. הכל נראה דהוי, משעמם, מכוער.לפעמים זה קורה לי ואז אני כזה “וואו את מכוערת”. אבל אני יודעת שאני לא חושבת שאני מכוערת. הפילטרים, בלי שייחסתי לזה כל חשיבות, נכנסו לתת מודע שלי והציבו לי איזה סטנדרט שאין לו כל קשר למציאות. זה אמנם לא רלוונטי לכולם, יש אנשים שאוהבים לצלם את עצמם בלי פילטרים, (יש אנשים שהם מאסטרים רציניים כשזה מגיע לצילומי סלפי טבעיים) אבל זה אכן פוגש את כולם איפה שהוא גם אם אני רק ה״צופה מהצד״.

https://www.instagram.com/p/B8nLfsTFnqW/?igshid=14l7ump6n6b79
השימוש בפילטרים מקבל תפנית חדשה במיוחד בתקופה זו של סגר ובידוד, אני מרגישה שהפילטר נותן לנו אופציה לברוח אשכרה לעולם צבעוני יותר, עולם מצחיק וחיובי יותר. אני כל היום בפיג’מה, לא יצאתי מהמיטה כבר שבוע, אני ליטרלי כל היום על המסכים, בחייאת איך אני נראית? חייב פילטר. חייב לעורר איזה שהוא צחוק, משהו שישבור את המתח של העולם שאנחנו חיים בו כרגע.

אחרי זמן מה שהשתמשתי בפילטרים, רציתי להפסיק. במיוחד עכשיו אני מרגישה שאין לי שום דבר חוץ מייצוג דמות וירטואלית. אני מרגישה שאני מציגה דמות שהיא לא אני . שלא נדבר על הזמן שאני שורפת על כך, במצטבר אלו שעות יקרות שבזבזתי על העיסוק בייצוג הוירטואלי שלי. אני אוהבת פילטרים, זה ממש כיף. אבל שימו לב כמה זמן אנחנו מבזבזים על להסתכל על עצמנו דרך פריזמות שבכלל לא קיימות. זה יכול להיות 5 דקות, 10 ואפילו 20 אבל האם יש פואנטה שנשאב לתוך מסך ונקדיש כל כך הרבה זמן לצילום עצמי שהוא אפילו לא ממש (או לא בכלל) מייצג אותנו?