פאק פלאטרינג – למה המילה ״ מחמיא ״ צריכה למות

לפני זמן מה קיבלתי הודעה באינסטגרם מסטייליסטית שהציעה לי הצעה מפתה. להגיע לארון שלי, לסדר אותו ולבנות לי לוקים בהתאם למבנה ה״גוף שלי, הצבעים והמטרות שלי״. על פניו – ההצעה (שהגיעה בעקבות הפוסט הזה) תמימה לחלוטין ואף שווה. אך במבט שני, היא מגלמת בתוכה בעייתיות שמצביעה על סוגייה עמוקה יותר. נותרתי אמביוולנטית ומלאת לבטים, האם אני צריכה עזרה? אם קראתם את הפוסט בוודאי הבנתם שהדגש לא היה על חוסר היכולת שלי ליצור לוקים. אלא על כך שאין בגדים במידות שלי בחנויות לבנות מהם לוקים מלכתחילה.

האמת היא, שזו לא הפעם הראשונה בה הציעו לי סיוע בבחירת בגדים ״מחמיאים״. אבל ההצעה העלתה בפניי שאלות רבות סביב הטרמינולוגיה החמקמקה הזאת.

מה אומרים בכלל מונחים כמו ״לבוש מחמיא״ / ״בהתאם לסוג גוף״? קבוצת שמות התואר השייכת לשדה הסמנטי המפוקפק של המונח ״מחמיא״, היא מנת חלקן של רוב הא.נשים בעידן הפילטרים והתיעוד היומיומי. עידן המבקש מאיתנו להראות תמיד במיטבנו. אבל המונח מרחף כעננה שחורה במיוחד לאלו המשתייכות לקבוצת הנשים מעל מידה 40. אז מה יש בקבוצת המילים הזו שמוציא אותי מדעתי? מנקודת המבט האישית שלי – ההגדרה נזילה, גמישה להפליא ובעיקר מתסכלת. המילה ״מחמיא״ בעצם מאגדת את כל השדה הסמנטי של ״מרזה״ / ״מקטין״ / ״מטשטש״ את כל מה שלא יפה ומקובל חברתית. ו״מעצים״ / ״מדגיש״ / ״ממרכז את כל מה שכן״. על פי ההגדרה המילונית מחמיא הוא תיאור של ״הבעת דברי שבח לפני אדם על פרט אישי (יופיו, תלבושתו, תכונותיו, מעשיו וכדומה) כדי לגרום לו נחת. אבל השימוש העתיק במילה ״מחמיא״ בהקשר של לבוש הוא מכובס ו״פוליטיקלי קורקט״. 

אבל האם בגדים אמורים בכלל להחמיא?

בין כיתה ח׳ ליב׳ לא הלכתי לים. זו לא הייתה איזו החלטה רשמית ודרמטית, פשוט לא הלכתי – כי לא היה לי בגד ים. כי לא הרגשתי בנוח בעור שלי. כי לא חשבתי שמגיע לי. כל ההסברים האלו לבשו צורה של תירוץ – ״אני לא אוהבת ללכת לים.״ (רק כשחזרתי לים אחרי 4 שנים, הבנתי כמה אני בעצם, כן). בכיתה א התהלכתי בחצר בין המבנים של בית הספר וסבלתי מחום, לבשתי ג’ינס ארוך מתרחב ותחושת כעס ואשמה כלפי עצמי הקיפה אותי. הענשתי את עצמי על איך שנראתי דרך הבד הכבד והמעיק ובאמת האמנתי ״שלא מגיע לי״ ללבוש מכנסיים קצרים. כשהייתי בת 16 חברה יום אחד האירה את תשומת ליבי כשאמרה לי שכדאי לי ללבוש קרופ טופ. ״מה, הפס הזה בבטן??  זה יפה!״. מאז אותו יום המילים שלה מהדהדות בראש שלי. מאז אותו יום מעטות הפעמים שתראו אותי מתהלכת בחולצה באורך מלא.

החוויות האלו הן נקודות המייצגות אמיתות שנראו לי כקדושות ברגעים הללו בזמן. אני זוכרת את עצמי נגררת עם אמא בקניון, נכנסת איתה לחנויות של הנשים המבוגרות, מרגישה איך הזהות והגיל שלי לא שייכים לאזור עם הטוניקות השחורות הנמתחות.

המוכרות בחנויות תמיד הציעו וניסו לעזור, שירותיות נוסח: ״הגזרה הזו ממש יפה לך״ עשו יותר נזק מתועלת משום שכך יצא שהרגשתי שאם שאני לובשת משהו אחר – אני כבר פחות יפה וטובה. עיקר החוויה הייתה בגדר מאבק ואני חשתי שמתקיים פה ניסיון להעלים ולטשטש אותי בכל מחיר. מי שהייתי היה צריך להיות מבוקר ומנוטר על ידי בדים וגזרות שיסתרו את הגוף שלי, לא נלחמתי בזה כמובן כי מבחינתי כל המאמץ המלחמתי – היה מוצדק.

כשמישהו אומר זה ״מחמיא״ / ״מחטב״ / ״אוסף״ הוא בעצם מתכוון לגרום לאיזו שהיא אשלית הקטנה והצרה של הגוף. ולמה בעצם? מי אמר שכל האנרגיה שלנו כנשים צריכה להיות מרוכזת סביב הקטנה של המימדים שלנו על ידי בגדים? הרי על מי הקפלים שלנו כל כך מאיימים? ולמה בכל מחיר אנחנו צריכות לפעול בטקטיקות ואסטרטגיות של הסתרה או החבאה של שומן בטני או כל דבר אחר שהחברה מגדירה ״לא מושלם״? למה שנרגיש אשמות או לא בנוח אם אנחנו בוחרות לא לשים חזיה? הרי ציצי זה חלק מהגוף והגוף הוא חלק מהטבע – כמה שטיפת מוח, ביוש ומשטור אנחנו עוברות מגיל צעיר. ובכלל, יש מידה מסוימת של הצבת תנאי במונח, כי אם משהו יפה למישהו – הוא פשוט יפה. אין צורך להוסיף את מימד הביקורתיות ״למרות שהגוף שלך לא מתיישר לפי הנורמה והאידיאל – פיסת הבד הזו דווקא מוציאה אותך טוב.״

אין לי כל כוונה לומר שמעתה נשים צריכות ללבוש רק שקי זבל (אלא אם כן זה מה שבא להן). לא, כוונתי היא שלנשים מותר הכל. יפות, מטופחות מתוקתקות וגם מרושלות ומכוערות. כל עוד הן עושות את זה בשביל עצמן ומתוך כוונה טהורה ונאמנות לעצמן קודם.

השינוי התפיסתי הוא קודם כל פנימי. אני לובשת ופועלת מתוך מה שעושה לי טוב ולא לעיניים של האנשים שאני פוגשת בדרך. אני רק כאן להציב את השאלה – מה באמת יפה בעיניים שלנו? לאילו מוסכמות חברתיות אנחנו נענות מכורח ההרגל ומה אנחנו באמת רוצות ללבוש באופן טהור ואורגני? למה להיות אני זה לא מחמיא? ולמי? הרי ההגדרה של מחמיא היא לגרום נחת, מחמיא הוא המרחב בו אנחנו מרגישות שנוח לנו, שיפה ומועצם לנו. בשבילי – חולצת בטן או ביקיני זעיר, זה מחמיא.