פילטרים ופוטושופ- הטוב, הרע והאין ברירה

עליית הפופולריות של הרשתות החברתיות למיינסטרים, נתנה לכל אחת ואחד מאיתנו במה קטנה לככב בה. המשמעות של הדבר היא, שבאופן תמידי יש עלינו זרקור שהביא עימו לחץ מסוים ״לספק את הסחורה״, ולשתף פעולה עם מוסכמות חברתיות שהחיים מאחורי המסך מזמנים לנו. המעבר לחיים בסטורי הפכו את הרשתות לכלי לאינטראקציה חברתית בסיסית ובתקופת סגרים ובידודים בין היחידות שנותרו לנו. ״אני מתעדת משמע אני קיימת״. כאשר כל קו בסטורי מהווה אישור לנוכחות ולרלוונטיות שלי מה הפלא שכולנו חושבים וחושבות פעמיים מה להעלות ואיך יצאנו?

בין פילטרים ורשתות חברתיות מתקיימים יחסי גומלין. ככל שאנחנו מרגישים.ות צורך לשתף, לתעד ול״עמוד בקצב״ כך גם רמת ה״חודרנות״ של הפילטרים עולה.

כשיש רדיוס של תיעוד עצמי סביבנו בכל זמן נתון, אין זה מפתיע שמריחת פילטר שמחליק את הפנים מקל על העברת מסרים גם כשאנחנו לא מתוקתקים ומוכנים לזום אין. אבל מדובר במדרון חלקלק שיכול להביא להתמכרות. אם בעבר הלא כל כך רחוק, הבחירה הייתה פשוטה בין פילטר וולנסיה או פילטר הכלבלב המלקק המשעשע בסנאפצ׳ט. כיום אלו, נראים כמעט פרימיטיביים אל מול שפע האפקטים הקיימים באקספלורר שמעניקים מראה מציאותי יותר ופחות.

קנדל ג׳נר הואשמה לאחרונה בשימוש בפוטושופ בתמונה שהעלתה לסטורי של חשבון האינסטגרם שלה, מאחורי הקלעים לצילומי קמפיין הוולנטיינז של חברת ״סקימס״. בתמונה שהפכה ויראלית נראית הדוגמנית בעלת מימדים לא אנושיים, מוחלקת לחלוטין חסרת כל פגם. הסטורי שהתפשט כמו אש בשדה קוצים גרר טווח רחב של תגובות שנעו בין תסכול וייאוש לנוכח חוסר הנגישות של המראה שלה. ״איך אני אמורה להרגיש בנוח עם הגוף שלי כשקנדל ג׳נר נראית ככה?״ , ועד תגובות שיצאו להגנתה של ג׳נר וטענו שעושים לה ״סקיני שיימינג״. זהו לא המקרה הראשון בו מואשמת ג׳נר בשימוש בפוטושופ. בסרטון אחר שהעלתה לסטורי שלה ניכר מעין ״גליץ׳״ שניתן להסבירו על ידי שימוש בפילטר הנועד לרטש גוף תוך כדי תנועה, שהשימוש בו בהחלט פחות מוכר ונפוץ מהחלקת תווי פנים בתמונה סטטית, אך בהחלט קיים. חודרנות כבר אמרתי?

הטוב – ההבנה שכולנו באותה סירה

חשוב לציין, אני לא הסנגורית של קנדל. למעשה אני האחרונה שתתמוך בתהליכי ריטוש ועריכה, שיוצרים תמונת מציאות שקריות מתוך מודעות לנזק ההרסני של חשיפה ממושכת לאידיאלים בלתי מושגים. אני משתדלת תמיד לחלוק פנים מחוצ׳קנות ובטן נפוחה לפני זמן מחזור בסטורי שלי. וכשצפיתי בתמונות של קנדל, יותר מכעס על הבחירה המפוקפקת, הרגשתי הזדהות גדולה כלפיה. מי מאיתנו לא חוותה רגע של חוסר ביטחון שבו בחנו תמונה שלנו והשתעשענו במחשבה של טשטוש קליל או תיקון זעיר שיהפוך את התמונה למושלמת.

אם תשאלו רבים, שבט קרדשיאן – ג׳נר מייצגות את אידיאל היופי של התרבות בת זמננו, מכתיבות טרנדים ומהוות הרף הגבוה ביותר של אסתטיקה נשית, כאשר הן מושא לחיקוי והתפעלות מסביב לעולם. אבל מסתבר שגם כשאת מייצגת את אידיאל היופי הנוכחי המירוץ לשלמות אינו נגמר. אם ג׳נר שנחשבת לאישה העומדת בסטנדרטים המחמירים ביותר של אידיאל היופי הנוכחי, מרגישה צורך לרטש את גופה, זה אומר שכל ניסיון שלנו לעמוד באידיאלים של החברה שלנו, מועד לכישלון.

קנדל כמו אחיותיה, ובדומה לכל הנשים בעולם נמצאות תחת מכבש לחצים שדורש לדחוק לקיצון כל פעם עוד קצת. אפילו קנדל ג׳נר לא יכולה להיראות כל הזמן כמו קנדל ג׳נר.

נכון, מדובר בנשים המפורסמות בעולם, אבל בדומה לכולנו ואולי בשונה מהתדמית שהן מנסות לייצר – הן אנושיות וכמו כולנו ניזונות מאישור חיצוני. קשה לדמיין את רמת הלחץ לעמוד בציפיות החברה שהן נמצאות תחתיו. קחו את הסטורי המביך ההוא שהעלתם.ן פעם עם שגיאת כתיב וחשבתם על זה שבוע ותכפילו במיליון. זו בערך רמת המיקרוסקופיות שבהן הנשים האלה נבחנות. אני לא רוצה לצאת להגנתה של ג׳נר, אך נשאלת השאלה  האם היא מזינה את המנגנון שממנו היא סובלת? והאם יש לה ברירה אחרת? כאשר עיני העולם נשואות אליה בציפייה להיות דרגה אחת מעל מושלמת כל הזמן? במובן מסוים אני חשה אמפתיה כלפיה, משום שהיא בדומה אליי וכולנו – תוצר של חברה תובענית שדורשת לעמוד בסטנדרט מסוים. במידה ואנו בוחרות אחרת התוצאה תהיה ״לשלם מחיר״ חברתי כזה או אחר (נידוי/ביקורת לכאן או לכאן וכו׳).

הרע – הבעיה של קני ושל אחיותיה, כמו סלביות אחרות היא ההתנערות מאחריות.

בעולם שבו השימוש בעריכה אינו שמור רק למומחים אלא כלי פשוט ונגיש לכולם. וכאשר השינויים כל כך חלקים, כמעט בלתי ניתנים לזיהוי, זהו חבל דק עבור העיניים שצופות בתמונות והן עשויות להתבלבל ולחשוב לרגע כי מה שהן רואות אמיתי.  חוסר הכנות בדבר השימוש בעריכה משמר מנגנון הרסני שגורם לדימוי גוף שלילי עבור אותן עיניים. אם אני רואה סרטון ולא יודעת שהוא ערוך, אני עלולה לחשוב שזהו גוף שניתן להגיע אליו בדרך כזו או אחרת. לא משנה איזה נזק יגרם לי בדרך. אבל האמת היא שמעבר לעריכת תמונה, ההשוואה לקנדל או לאחרות פשוט לא נכונה כי יש גורמים רבים אחרים המשפיעים על נראות. לג׳נר יש מטען גנטי מסוים, צוות איפור שיער, טיפולי קוסמטיקה ואסתטיקה פלסטית, צוות מאמנים, שפים אישיים ואני יכולה להמשיך. קל מאוד לשכוח את קיומם של כל המשתנים המוזכרים לעיל כשרואים את התמונה שלה.

כשג׳יי לו וסלביות אחרות מסרבות להצהיר על הגורמים הללו ומתנערות מהשימוש בפוטושופ המעגל האכזרי לא נקטע ולכן גילוי נאות הוא כלי הכרחי וחשוב שיש לעגן בחוק.

בשנת 2012 הועבר ״חוק הגבלת המשקל בתעשיית הדוגמנות״  עיקרי החוק: ״סעיף 2: ניתן לפרסם ולהציג פרסומת עם דוגמן רק אם לדוגמן יש אישור רופא לפיו הוא אינו בתת-משקל. סעיף 3: אם נעשה שימוש בתוכנת עריכה גרפית לשם הצרת היקפים יש לכלול בפרסומת הבהרה על כך״ (מתוך ויקיפדיה). היוזמה שעלתה לכותרות לפני כמעט עשור הכתה גלים, זכתה לתשומת לב ציבורית רבה ואף הועתקה למקומות אחרים בעולם, אך החוק נשכח ואינו נאכף במרוצת השנים.

אל מול העלייה המדאיגה בנוכחות של פילטרים מחליקי עור ומנפחי שפתיים ישנה מגמה הפוכה שמבקשת טיפת אמת בים הסלפיז. חשבונות אינסטגרם כמו סלבס פייזס לדוגמא, שמטרתם לחשוף את ״הפנים האמיתיות״ של המפורסמים מעוררים בי דיסוננס. מצד אחד אנחנו רואות.ים את שקר החן והבל היופי אך מנגד אנחנו מצטרפים ומצטרפות למלאכת הביקורתיות וההכפשה של דמויות ציבוריות (שלעיתים מצולמות ללא ידיעתן.) ואחרי הכל – מדובר בבני אדם.  בטיקטוק וברילז תמצאו סרטונים רבים שעושים בדיוק ההפך ומציגים פנים נטולות איפור או פילטר לצלילי השורה המפורסמת של קנדריק לאמר ״im so fucking sick and tierd of the photoshop״

ובפוסטים מסוימים האלגוריתם של אינסטגרם מציין שהתמונה הועלתה בשימוש של פילטר.

בתעשיית האופנה והביוטי, המקורות האורגינליים של עולם הריטושים גם ניכר שינוי. הדוגמנית ג׳יל קורטלב פירסמה פוסט בחשבון האינסטגרם שלה שמתנגד לתהליך הריטוש שהתמונות שלה עברו בצילומים לווג יפן השנה. בהמשך גם סוכנות הדוגמנות שאליה שייכת גינתה את המהלך. שיער גוף, סימני מתיחה, צלוליט או אקנה לכל אלו ישנם חשבונות המוקדשים ל״אמת״ לא מפולטרת וגופים אמיתיים שאינם עברו ריטוש.

האין ברירה – ככל שנדרש להעביר את חיינו למחוזות ווירטואלים כך יגדלו טווחי האפשרויות שלנו בכל הנוגע להצגת הפרסונה שלנו אונליין, במילים פשוטות- הפילטרים כאן להישאר.

מה אפשר לעשות עם זה? לקחת אחריות על דימוי הגוף שלנו. בעולם שבו קים קארדשיאן מרטשת תמונות של הילדים שלה, עלינו להטיל ספק בכל מה שאנחנו רואים ברשתות החברתיות, לחפש ולצרוך תוכן כנה ואותנטי שגורם לנו להרגיש טוב עם החצ׳קונים שלנו ולא להיפך.

פילטרים אינם שונים במובן מסוים מאיפור, בניית ציפורניים, בגדים, שיזוף, זוויות צילום מחמיאות או כל עזר שאינו טבעי שנולדנו איתו. כל אלו יכולים להיות כיפים לשימוש, דרך לביטוי ואף לעזור לביטחון עצמי. הבעיה מתחילה בפיתוח התלות אליהם ובחוסר היכולת לתפקד בלעדיהם. אנחנו צריכות וצריכים לשאול את עצמנו, האם אני יכולה בלי? ואם לא – למה? איך אני לומדת להיגמל מתוך הידיעה שהחיים האמיתיים לא בסטורי וכאשר הפילטר נעלם במציאות, אני עדיין צריכה לחיות עם הגוף הזה. ושתכלס הם יפים יותר בלי אבק נצנצים, או פילטר קיוט בייבי פייס. כי הם אמיתיים

דילוג לתוכן