אז איך הזום משפיע עלינו?

בשנה האחרונה החיים שלנו השתנו בכמעט כל היבט אפשרי. כל מה שנהגנו לעשות פנים אל פנים – לימודים, עבודה או אפילו בילויים עבר אל המסכים. החיים ה״דיגיטליים״ קיבלו נפח גדול בחיים הממשיים שלנו. והם, נכון לעכשיו, הדבר היחיד שנותן לנו ודאות כלשהיא שניתן להסתמך עלייה. אני יושבת בחדר, שומעת מוזיקה על עוצמה גבוהה כמו שאני אוהבת, שותה קפה ואז מגיע הרגע להיכנס לזום. המשחק מתחיל. אני מדליקה את המצלמה ומתחברת. זו כביכול פעולה טריוויאלית במציאות הנוכחית, אך זו פעולה שהשפיעה מאוד על תפיסת הדימוי העצמי שלנו. איך זה בא לידי ביטוי? הפכנו מודעים לכך שאנחנו מצולמים.

אני נכנסת לשיעור והמסך שלי עולה יחד עם שאר המסכים של תלמידים נוספים. חלק מעדיפים לכבות מצלמות ולהעלם.

אבל אני לא מסוגלת, אם אכבה את המיקרופון והמצלמה ארגיש כאילו אני לא בשיעור. איך ידעו שאני בכלל קיימת? איך המרצה יזהה אותי כשנחזור ללימודים פרונטליים? והאם הוא בכלל יזהה אותי או שאני תולה תקוות במשהו שלא יקרה? בלי ייצוג ויזואלי וקולי אין ייצוג ממשי. מה שלא מתקיים מול המסך מבחינת האימג’ או הקול לא יכול לקבל תפיסה של ממש. אני משאירה את המצלמה פתוחה, נאחזת במה שיכול להוות ייצוג כלשהו של שיעור בזמן שקורה פה משהו די מבהיל שמצליח להוציא אותי מריכוז.

פתאום אני מסתכלת על עצמי, על הריבוע הקטן הזה שאני נמצאת בו ומתחילה לבחון את כל מה שקורה שם. פעמים אני ממש נבהלת מאיך שאני נראית, לפעמים אני דווקא די מופתעת שלא רואים את העייפות שלי על גבי המסך. עכשיו כבר איבדתי ריכוז. אני מתחילה לחשוב על כל מה שמסביבי. מה אני רוצה להסתיר? או מה אני רוצה להשאיר? מה בא לי שיראו ב״ריבוע״ שלי? שידעו עליי? ומה בא לי שלא? כדי להסיח את הדעת אני מרפרפת על כל מה שקורה אצל אנשים אחרים. אני עושה את זה בלי לשים לב, פשוט בודקת מה שלום כולם, האם גם הם מאבדים את השפיות כמוני?

בשונה ממרחב הלמידה הממשי, המרחב הוירטואלי של הזום מציב לך מראה. מראה הדורשת ממך להישיר מבט ולבחון את עצמך כשאתה מקשיב, מדבר, כותב או חושב.

פתאום מתקיימת מודעות יתר לנוכחות העצמית במרחב הוירטואלי בצורה שמפריעה לריכוז. אותה מראה גורמת לך לעשות השוואה בינך לבין שאר המשתתפים. אותה השוואה ממשטרת את ההתנהגות שלנו בהשוואה להתנהגויות של האחרים. פעמים רבות אמרתי לעצמי, הי מיכל זה סתם בראש שלך, אף אחד לא באמת מסתכל או בוחן אותך. אבל אז ההתראות מקבוצת הווטסאפ הכיתתית מוכיחות לי אחרת. ההודעות מתייחסות או מדברות על מה שקורה במסכים של אנשים אחרים. חלק מתייחסים למה שאנשים אוכלים או שותים. חלק מתייחסים לחיות המחמד שלהם המופיעות לפתע מול מצלמת הזום וכו׳. אז זאת לא רק אני. אני לא המשוגעת היחידה שמסתכלת על עצמה ועל אנשים אחרים. אני לא היחידה שאוכלת סרטים.

כולנו מודעים היטב לכך שצופים בנו וכולנו צופים באנשים אחרים. יש בזה משהו מציצני, חטטני אפילו, וזה את ההתנהגות של כולם לממושטרת. כולם יודעים שהם נצפים, ומחליטים מראש איך הם יתנהגו בתוך מסגרת הזום. גם אם אנחנו נמצאים בתוך המרחב האישי ששייך רק לנו, ברור מה מותר ומה אסור. איך מתנהגים ואיך לא מתנהגים. גם האנשים שכביכול שמים פס על מערכת הזום ומחליטים לעשות מה שהם רוצים, עושים זאת בידיעה שצופים בהם.  גם הם מחליטים לפרוץ את “כללי התנהגות” הזום בידיעה שהם הולכים נגד מה שנהוג, נגד הנורמות החברתיות במרחבי הזום.

כסטודנטית ללימודי תרבות אני דווקא נהנת מהדבר. אנשים הם שיוצקים את המשמעות לאיך שהתרבות נראית, ולכן גם לאיך ששיעור או פגישת זום תראה. הפלטפורמה היא אולי חד ממדית. אולי היא לא מייצגת קמצוץ מאיך שהמציאות נראית.

אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שזו המציאות שאנו חיים בה. היא קשה ומורכבת ועם זאת מעניינת וחדשה. בעידן בו סלפי הפך לצילום שגרתי לחלוטין, מפגשים בזום נראים כמו תגובה טבעית לאיך שמתנהלים החיים. אני חושבת על כמה שאני שונאת שמצלמים אותי אבל כמה אין לי בעיה לצלם את עצמי בתמונת סלפי או במראה. דבר שלא הייתי מדמיינת לעצמי אם הייתם אומרים לי את זה לפני עידן הסלפי. יש משהו באפשרות שניתנה לנו להסתכל על עצמנו שדווקא מחזירה לנו את השליטה לידיים. יש משהו בזכות לעצב לעצמנו את איך שאנחנו נראים בצילום או בוידיאו שנותן אפילו חופש. כי זה כבר לא תלוי באף אחד.

זה תלוי רק בנו ואנחנו מעצבים את המציאות לעצמנו. זום משפיע עלינו אם אנחנו רוצים או לא, ויותר מזה, הוא מסמל עידן אינדיבידואלי חדש בו הצפייה בעצמנו לא יכולה להיות מופרדת מההגדרה העצמית שלנו. ה״צפיה״ החיצונית שאנחנו עושים לעצמנו עוזרת לנו להבין מי אנחנו ביחס למרחב בצורה שלא הכרנו קודם. אולי זה קצת מוזר, אולי זה בא בטיימינג לא משהו והתקופה הזאת מתחילה להימאס. אבל אין ספק שקורים כאן שינויים שבלי תהליך הגלובליזציה ובלי המימד הדיגיטלי, לא היינו מדברים, לומדים או נפגשים באיזה שהיא צורה. אז בינתיים אנחנו מרצדים על מסכים חד מימדיים אבל אפשר לשמוח שזה לא יהיה לנצח.