כיצד המאבק ב הטרדות מיניות מעצב את עולם האומנות והתרבות?

לאחרונה מעסיקות אותי במיוחד שאלות בנושא הטרדות ותקיפות מיניות בתוך שיח התרבות. אני יותר ויותר מתחבטת בשאלה, האם עליי להפסיק לצפות בתוכן טלוויזיוני בגלל שגיבור הסדרה מואשם בתקיפה מינית? או האם עליי להפסיק לשמוע מוזיקה כי מצאו הוכחות מוצקות יותר שהזמר היה פדופיל? גם אם זו מוזיקה שגדלתי עליה והיא מעצבת קריטית של עולם התרבות שלי?

תחקיר “אתר פוליטיקלי קוראת” חשף לאחרונה עדויות על הטרדות מיניות מצד הבמאי והשחקן ארז דריגס. ארז דריגס ונועה קולר כתבו וביימו את הסדרה “חזרות” ואף שיחקו כגיבוריה הראשיים. בעקבות פרסום התחקיר, דריגס טען בתגובה כי ״הוא עושה את מה שדרוש כיום על מנת לשנות את התנהגותו״ אך לא התנצל בפני הנשים שהטריד. נועה קולר, שהיא גם בת זוגו לשעבר, לא נשארה אדישה ומסרה גם היא תגובה בנושא. בתגובה היא כאבה מאוד את המקרה וקראה לנשים נוספות לצאת להעיד נגד הטרדות שחוו.

מקרה ארז דריגס מנכיח לנו שהמציאות היא מורכבת יותר, היא לא שחור או לבן. יום אחד אנחנו צופים בסדרה נפלאה כמו “חזרות” ומתגאים בכך שזו יצירה ישראלית איכותית. וביום שאחרי אנחנו מגלים עדויות נוראיות שמותירות בנו שאלות בדבר התרבות הישראלית כולה. המקרה משאיר בנו תהיות בדבר ערך היצירה, האם ערכה של ״חזרות״ פחת לאחר חשיפת התחקיר?

השאלות האלו טריקיות ביותר. הן מעמתות אותנו אל מול משהו שלא היינו רוצים להתעמת איתו או להאמין לו. 

אנחנו לא יכולים לדמיין שגיבורי תרבות עליהם אנחנו גדלים ומתחנכים הם אנשים שאנסו, רצחו או התעללו. זה במיוחד קשה כיוון שגיבורי התרבות הפופולריים של היום הולכים ומחליפים את הגיבורים הלאומיים של פעם. אם פעם הערצנו ראשי ממשלה ולוחמים בשדה הקרב. היום אנחנו מעריצים זמרים, כוכבי קולנוע ואפילו “משפיעני” רשת. המציאות הנוכחית בה אנחנו חיים יוצרת גבולות לא ברורים. הזיכרון הקולקטיבי מתפרק בכל פעם קצת יותר, אל תוך קבוצות ותתי קבוצות שיוצרות נרטיבים חדשים ושונים. אמת אחת היסטורית חדלה להתקיים ובמקומה נוצרו היסטוריות, ברבים. כלומר ספקטרום רחב של זיכרון תרבותי. כל אינדיבידואל בוחר מה הוא רוצה לזכור ומה הוא משאיר מאחור. מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. על אילו ערכים הוא נלחם ועל אילו הוא מוותר. 

כאן נכנסות השאלות בנוגע לתרבות ומוסר ומה חשוב יותר לחברה בה אנחנו חיים.

נרטיב מרכזי של סיפור מתעצב בהתאם לערכים מרכזיים של חברה. אך גם כאן אין נרטיב אחיד, החברה עצמה (כמו שהסברתי קודם לכן) מפוצלת. אקח כדוגמה את הסיפור של הזמר מייקל ג’קסון. למרות האישומים הרבים נגדו ולמרות סיפורי הפדופיליה שעלו שוב לשיח בעקבות סרט הדוקו “לעזוב את נוורלנד”. התפלאתי לראות כי שיח המעריצים שלו לא חדל להתקיים, נהפוכו, הוא חזק ומועצם מתמיד. לא אשקר – אני גדלתי על השירים שלו. אבל משהו בי השתנה ואני כבר לא מסוגלת לשמוע את המוזיקה שלו. אם אשמע את השירים שלואני אוטומטית אזוז בקצב הבלתי נתפס שלהם, אבל אני יודעת שאני אעצור בשלב מסוים. כי משהו בי גובר על ההרגל, ערך המוסר חשוב לי יותר מנצר התרבות שהוא הותיר. ובכל זאת, תמיד חשוב לזכור שזו בחירה אישית שלי ואין לי יכולת להחליט  מה אנשים יבחרו, בגלל שמדובר בנושא כל כך חלוק. 

אדם נוסף אשר מעורר שאלות רבות בנוגע לתרבות ומוסר הוא ביל קוסבי. קוסבי היה קומיקאי, שחקן ומפיק אפרו-אמריקאי שהשפיע רבות על התיאור של אפרו-אמריקאים במדיה. ב-1972 הוא יצר את סדרת הילדים “Fat Albert and the Cosby Kids”. שכללה תוכן חינוכי כשבמרכזה עומדות דמויות אפרו-אמריקאיות. עוד סדרה שיצר והשפיעה רבות על תדמית של אפרו-אמריקאים היא התוכנית “The Cosby show” בכיכובו של קוסבי עצמו. הסדרה עלתה בין השנים 1984-1992. ובאותם השנים הייתה התוכנית הראשונה בה הציגו משפחה אפרו-אמריקאית באור חיובי. עד אז אפרו-אמריקאים הוצגו כמעט תמיד בצורה שלילית.

פועלו של ביל קוסבי שינה את הייצוג שניתן לאפרו-אמריקאים במדיה, והשפיע על אופן שילובם בתפקידים שונים בתעשיית הטלוויזיה. בין השנים 2000-2014 למעלה מ-50 נשים (!!!). טענו שאותו שחקן ומפיק אגדי תקף אותן מינית או אנס אותן בעזרת סמי אונס. ביל קוסבי הועמד לדין על 3 עבירות בלבד מתוך כלל ההאשמות. כתוצאה מכך ב-3 במאי 2018 האקדמיה האמריקאית לקולנוע סילקה את קוסבי משורותיה, במסגרת המלחמה שלה נגד עבירות מין בתעשייה.

כשאני חושבת על ביל קוסבי, אני נחרדת מהסיפורים הנוראיים שסיפרו נשים שהוא תקף. לא ניתן להישאר אדישה למה שהבן אדם עולל לכל כך הרבה נפשות.

אני לא מצליחה להסתכל על הדמות שהוא שיחק מבלי לחשוב על מי ומה שהוא היום. אחרי שכל הפרשות נחשפו ודמותו האמיתית התגלתה. אך אי אפשר להתכחש גם להשפעה הכבירה שלו על תעשיית הטלוויזיה האמריקאית. על פועלו ומאבקו לייצוג הולם של אפרו-אמריקאים על מרקעי הטלוויזיה, ועל ההזדמנות השווה שניתנה לשחקנים אפרו-אמריקאים בזכותו. זה לא דבר של מה בכך לאותם הימים. אם נאמר את האמת עד היום המאבק לא נגמר, וייצוג הולם של אפרו-אמריקאים בטלוויזיה ובקולנוע עוד לא מושלם. פרשות ביל קוסבי מעוררות רגשות מנוגדים ומעורבים. מצד אחד  אפשר לומר שהוא ממש מהפכן בתחום תעשיית הטלוויזיה. ומנגד הוא גם איש שתקף ואימלל נפשות רבות שנשארו מצולקות עד ימינו אנו, איש שכונה על ידי השופט במשפטו, “טורף מין אלים”.

פרשות של הטרדות ותקיפות מיניות מצד אנשי תרבות עולות לאחרונה בצורה יותר ויותר תכופה.  ב-2017 בעקבות פרשת התקיפות המיניות של הארווי וינסטיין, תנועת “Me Too” החלה לתפוס תאוצה. התנועה שפועלת כנגד הטרדות ותקיפות מיניות, הפילה את מפיק ובמאי סרטי הקולנוע ההוליוודי. שהואשם על ידי למעלה מ-100 שחקניות בתקיפה, הטרדה מינית ואונס. תקיפות שנמשכו על פני שלושה עשורים! התנועה התעצמה בעקבות האשטג ה-MeToo# שהתפשט ברשתות החברתיות על מנת להמחיש את השכיחות הגבוהה של אלימות מינית. בעקבות זאת נשים רבות חשפו סיפורים אישיים על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו. מה שגרם למהפך גדול בעולם, ובעולם התרבות בפרט.

היחס שנוצר סביב אלימות מינית בצמרת ההוליוודית ובתחום הקולונע בכלל, התחיל לקבל הכרה רצינית וגרר תגובות רבות שעוררו הד תקשורתי. הקמפיין עורר הד גם פה בארץ. ונשים רבות שיתפו בחוויות שעברו ביניהן: יעל אבקסיס, בת חן סבג, אושרת קוטלר, דנה ויס, לימור לבנת, רחל עזריה ועוד רבות נוספות. הועלו סיפורי הטרדות ותקיפות מיניות מצד דמויות בתרבות הישראלית כמו : זאב רווח, חיים יבין, הראל ויזל, דן מרגלית, חיים רמון, מיקי גורביץ’ ולצערי גם עוד רבים נוספים.

מסיפורים אלו מסתמן כי נשים שעבדו לצד גברים באותו המקצוע, נוצלו פעמים רבות מעצם היותן נשים. ואילו גברים רבים ניצלו את מעמדם ואת כוחם והטרידו ותקפו נשים שעבדו לצידן. הסיפורים אמנם קונקרטיים לאנשים מסוימים שתקפו ולנשים שהותקפו אבל זה קצת יותר מזה. זה מצביע על מצב החברה שלנו. בה גיבורי תרבות מנצלים את מעמדם, ואילו גיבורות תרבות רבות שותקות באשר לתקיפות שהן עברו.

אבל אנחנו חיים בתקופה בה הסכרים מתחילים להיפרץ ותקיפות מיניות מתחילות לקבל אפס סבלנות. הבחירה אם לצרוך או לא לצרוך תרבות, אשר יוצריה הם אנשים אלימים היא מאוד אינדיבידואלית. כי כל אחד פוגש תרבות במקום אחר בחייו. אצל כל אחד נצרב שיר, סרט, ספר או דמות מסוימת שמשפיעים עליו עד היום. כל אחד ואחת בוחרים מה הם המאבקים שהם רוצים להיאבק עליהם. כל אחד ואחת בוחרים בעצמם האם צריכת תרבות גוברת על המוסר שלהם או שלא? 

אז נשאלת השאלה – האם לצרוך תרבות אשר יצר אדם אלים, הופך אותי ללא מוסרי.ת? אלו שאלות קשות, שלדעתי חשוב לשאול גם אם זה לא נוח, לא נעים או לא נתפס.

אבל דבר חשוב יותר לשאול זה – איזה תרבות אנחנו רוצים לייצר? מה התרבות העתידית אליה אנחנו שואפים? מה כדאי לעשות אחרת כדי שהתרבות שלנו תישאר נקייה מאנשים אלימים שמשאירים כתמים של לכלוך אחריהם? אי אפשר לשנות את העבר, את מה שקרה, את העוולות שנעשו ואת גיבורי התרבות שעליהם גדלנו. אבל כן אפשר לשנות את ההווה, ולשאוף אל עבר עתיד טוב יותר. בו לא אצטרך להתחבט בין תרבות למוסר. עתיד בו יהיו גבולות מאוד ברורים באשר לפגיעה באישה או אדם. עתיד בו נוכל לראות את הסוף של המאבק היומיומי שלנו על מה שכל כך ברור מאליו.

ואולי זה מרגיש לכם קצת ביזארי או מפחיד, אבל אולי עתיד התרבות הוא נשי? אולי הגיע הזמן לתת לנו קצת את המושכות? תחשבו על זה, את רוב ההיסטוריה שגדלנו עלייה בנו גברים, אין לנו כבר מה להפסיד, אנחנו רק יכולות לשאוף שאת העתיד יבנו גם נשים.

דילוג לתוכן