למה אני מתקשה להאזין ל”מיליון דולר” של נועה קירל

ב-9 ליוני עלה ליוטיוב הקליפ לשיר החדש של נועה קירל, “מיליון דולר”. בשיר שנכתב על ידי קירל, רון ביטון, ג’ורדי ואיתי שמעוני, היא מארחת את שחר סאול ל״וורס״ ראפ כנהוג משנת 2000 בשירי פופ רבים. כשזה נוגע לנועה קירל, יש לי קושי לשלוף ציפורניים ולבקר. נכון, יש המון בעייתיות החל משערוריות העתקה (אליהן התייחסו בהרבה אייטמים בשבוע האחרון) ועד להופעתה בכאפיה בקליפ של “פאוץ'”. למרות אלו, כשהיא על הבמה נותנת הופעה חדה, סופר אנרגטית ובועטת אני נמסה, כל פעם מחדש. נועה קירל מחייכת, אני אומרת לה אמן. נועה קירל עולה בטקס המשואות, אני מושיבה את המשפחה על הספה לצפות כאילו אין נטפליקס. בקיצור, אני מבקרת ואת מהממת, אני יוצאת חצי נמרה חצי מטומטמת. אבל הגיעו מים עד נפש ולא אוכל לשתוק על מה שקורה בשיר ובקליפ החדש, מיליון דולר.

https://www.instagram.com/p/CBGfhZPJLSk/?utm_source=ig_web_copy_link
בשמיעה ראשונה, נהניתי. קראתי את המילים, אמרתי סבבה. זה שיר שבו נועה קירל שרה על עושר, על מותרות, על טעם יוקרתי באופנה, אין לי שום בעיה עם זה. 

התופעה של שירים שמאדירים עושר או את עושרו של הזמר היא לא חדשה בכלל. רובנו ודאי זוכרות את Rings 7 שמגולל את הסיפור מעורר הקנאה על איך אריאנה גראנדה קונה לעצמה ולשש מחברותיה יהלומים תואמים, ועוד נפלאות שאני יכולה רק לחלום עליהן. אי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את קארדי בי, ששחררה את Money לפני שנה (טרם הפסקתי לזמזם אותו), בו היא מציינת כי אין דבר שהיא אוהבת יותר מצ’קים, פשוט כך.

זה לא שלגמרי אין לי ביקורת על שירים מהסוג הזה, יש מורכבות. כשאריאנה גראנדה, בחורה שהגיעה מבית תומך ואמיד בלשון המעטה, שרה על כמה שהיא עשירה, זה חסר חינניות, בעיניי. זה לא שלא ידעתי כמה היא עשירה, לא שכחתי לרגע. היא הייתה עשירה, ועכשיו היא סופר עשירה. קארדי בי, לעומתה, ידועה בעבר רווי קשיים כלכליים. היא החלה לעבוד כחשפנית בגיל 19, לטענתה, כדיי להימלט מהעוני והאלימות ששררו במשפחתה. אבל גם סיפור הסינדרלה הזה בעייתי, ומתחזק את נרטיב שמאפשר אמונה בחלום האמריקאי, באיזו ניידות חברתית, שבעיניי לא קיימת. אם אריאנה גראנדה היא הפנים הברורות והלא מפתיעות של הקפיטליזם, משהו בקארדי בי מחזק מיתוס של “תנסי, תצליחי”. אבל לא כולן יכולות להצליח, ולא כולן מתחילות מאותה נקודת פתיחה.

https://www.instagram.com/p/BvcMgGbFW7x/?utm_source=ig_web_copy_link
בתמימותי חשבתי ש”מיליון דולר” משתייך לאותה קטגוריה של שירים והייתי סלחנית. אבל לאחר ששמעתי אותו יותר מפעם אחת והבטתי בפניה של קירל מעוטרות בסמל הדולר, הבנתי שמדובר בהון אחר. זה לא ההון ששייך לנועה קירל, אלא ההון שהוא מחירה של נועה קירל. פתאום, המשפט “תסתכל בטיקט כמה” קיבל תפנית אפלה. 

“השערת וורף” היא תיאוריה בלשנית שטוענת כי ישנו יחס ישיר בין השפה בה אנו מדברות וחושבות לאופן בו אנו מבינות את העולם ומתנהגות בו. על אותו רעיון של “שפה יוצרת מציאות”. למרות ש”השערת וורף” שנויה במחלוקת עד היום, היא השפיעה רבות על מחקר שעוסק בקשר בין שפה, מחשבה ומציאות. אותו רעיון הצמיח, בין היתר, מחקר בלשני על המטפורה. הסברה הייתה, שנוכל להבין חשיבה באמצעות הבנה של מטפורות. הבלשן ג’ורג’ לייקוף והפילוסוף מארק ג’ונסון, זכו לפרסום רב עקב מחקריהם ומסקנותיהם על מרכזיות המטפורה במחשבה האנושית. המטפורה, שנחשבה בעבר לכלי פואטי בלבד, קיבלה פתאום את מרכז הבמה בהבנה של עיצוב החשיבה. על פי השניים, לא רק שאנחנו חושבות באמצעות מטפורות, מערכת המושגים שלנו כולה מורכבת ממטאפורות. הם מוכיחים את טענותיהם באמצעות דוגמאות שאנחנו מכירות מחיי היום-יום. למשל, הדרך בה אנחנו תופסות וויכוח באופן שדומה למושגי מלחמה. “היא ניצחה בוויכוח”. הם מסבירים שבתרבות שבה ויכוח היה נתפס במושגי ריקוד והמשתתפים בוויכוח כרקדנים במופע, וויכוחים היו נראים אחרת. זו הסיבה שסלחתי כאשר מילות השיר היו “איך אני נראית? מיליון דולר”. 

אבל כששמעתי את צמד המילים “כולי קומפלט”, כבר הייתי הססנית הרבה יותר. קומפלט? זה לא משהו שאדם אומר על עצמו. פה הקו בין הבגדים היקרים והמראה של קירל לבין קירל עצמה מיטשטש, וככל שנמשך השיר השניים מתמזגים לאחד. המסקנה? נועה קירל היא מוצר יקר, ששוויו מיליון דולר. אם זה לא מספיק, ב״וורס״ של סאול, הוא אומר: “מיליון דולר אני קונה, אני ואת ביחד זה נראה לי שווה”. מלבד אותה החפצה ברורה לעין של סאול, בשאר השיר קירל שרה על עצמה, במסווה של איזו העצמה, מה שיכול ״לעבור״ חלק בגרון. החפצה קלה יותר לזיהוי כאשר אדם אחד מחפיץ אחר, אבל מה קורה כאשר קירל שרה ומשווה את עצמה למוצר שניתן לרכישה במיליון דולר? 

https://www.instagram.com/p/B7ztZOtApK2/
כשנועה קירל מציינת שהיא מוצר יקר, זה מרמז על כך שיש מוצרים נוספים בשוק.

ודאי ישנו מגוון, ודאי ישנם מוצרים זולים יותר או יקרים יותר. אם זה לא היה המצב, אולי הייתי מעלימה עין. אולי הייתי שומעת את “מיליון דולר” באוטו ונהנית, ומסיימת את הסיפור. אבל המצב הוא שבני אדם, לצערי, וגם בעלי חיים, הם מוצר. הקפיטליזם אמנם לא המציא את הסחר בבני אדם. אבל הוא כן מאפשר אותו ומגדיל אותו, יום יום.

אז נכון שיש המון שירים שטומנים בחובם אלימות קשה מאד, זה לא סוד. לצערי, ישנם שירים כאלו גם בעברית, וחלקם הפכו נכסי צאן ברזל של התרבות (“אינך יכולה”? למה היא לא יכולה ללכת? מותר ללכת!), יש מקום לשיח ביקורתי גם על שירים מעורפלים יותר, במקרה הטוב הם שחצנות ועושים עיניים למי שמסתכל, במקרה הרע “כולי קומפלט, מיליון דולר”.