עומר קפלן – הצלם שנותן משמעות חדשה לצילום בימינו

במהלך השיטוטים הרגילים שלי באינסטגרם משהו תפס לי את העין. צילומים שהם משהו אחר, משהו שלא יצא לי לראות פה בארץ, צילומים ייחודים של צלם בשם עומר קפלן. בביו שלו כתוב שהוא נולד וגדל בישראל אבל עכשיו הוא בניו יורק. עניין אותי לדעת אם גם הוא כמו רבים נוספים חזר לארץ בעקבות הקורונה, בשיחה איתו גיליתי שהוא דווקא נשאר שם. בעקבות השיחה שלנו נחשפתי לפרויקט אישי של קפלן בשם “potential space” (מרחב פוטנציאלי), פרויקט ובו צילומי נשים ושילוב של טקסטים שהמצולמות כתבו על חווית הצילום ועל תחושתן בהקשר. תחושות שונות עלו אצלי בהתאם לכל מצולמת אבל בעיקר נותרתי עם הרגשה שכל אחת נחשפה בצורה מאוד כנה ועוצמתית. כל אחת בעלת נוכחות מעניינת משלה. בשיחה שאלתי את עומר כמה שאלות על הפרויקט ונחשפתי לדרך עבודה אמיצה, עקשנית ומרגשת… 

צילום עומר קפלן – potential space
ספר לי קצת על עצמך… בן כמה אתה, איפה אתה לומד ובאיזו מסגרת? למה בחרת ללמוד שם?

 ״קוראים לי עומר קפלן, בן 25 בוגר בית הספר לצילום International Center of Photography ואני נמצא בתכנית Creative Practices שבניו יורק. בחרתי ללמוד דווקא שם מכיוון שחיפשתי מסלול של שנה שבו אוכל לרכוש ידע בתחום האומנות ולפתח כלים שבעזרתם אוכל לשלב את העבודה המסחרית בצילום אופנה יחד עם תרגול אמנותי וקריאטיבי. ICP ידועים באיכות המורים שלהם, ביחס האישי ובהיותם מחנכים גדולים. למדתי המון מהידע והניסיון הרב שלהם בעולמות הצילום, הפילוסופיה והאומנות. יותר מהכל נהייתי סקרן יותר לידע, להעמקה ושאילת שאלות מתמדת בזמן הלימודים, אלו מהווים חלק אינטגרלי מתהליך היצירה.״

מתי צולם פרויקט potential space והאם זה הפרויקט הראשון שלך משם? 

״בסמסטר הראשון התחלתי לצלם משימות לבית ספר – פרויקט על אתלטים בניו יורק ועוד מספר פרויקטים שהתמקדו בעיקר בפורטרטים עצמיים. אחרי הסמסטר הראשון הבנתי שאנשים הם מרכיב משמעותי בעבודה שלי אז התחלתי להתמקד בהם יותר. בחלק הראשון של הלימודים ביליתי שעות בספרייה הציבורית בניו יורק, קראתי על צלמים ואף זכיתי לראות פרינט מקורי של דיאן ארבוס (צלמת יהודייה אמריקאית הידועה בצילום דיוקנאות של אנשים מוזרים או דחויים). הלכתי לתערוכות רבות וביניהן תערוכת Implicit Tensions של רוברט מייפלתורפ במוזיאון הגוגנהיים – שהדהדה אצלי לאורך השנה.

חקרתי צלמים נוספים שנחשפתי לעבודתם בלימודים Barbara DeGenevieve או Jim Goldberg – Rich and Poor לדוגמא. אלו הובילו אותי לחשוב על צילום ושילוב של טקסט והעלו שאלות נוספות שהעסיקו אותי ורציתי לחקור. איך גברים מצלמים נשים לאורך ההיסטוריה? כיצד נשים מצלמות נשים אחרות או את עצמן? כיצד הנראות של המצולמות משפיעה על האופן בו אצלם אותן? כמה אני מרגיש בנוח עם האופן בו אני מציג אותן בצילומים? ועוד. הרעיון של להזמין אנשים אלי לדירה דרך היכרות בפורומים באינטרנט התפתחה לפני הלימודים, בישראל. רוב האנשים שצילמתי להפקות אופנה בארץ, הכרתי בפורומים באינטרנט ולפעמים אף צילמנו בדירה שלי בתל אביב. כך ש-Potential Space היה שילוב של צורת העבודה בארץ לצד הידע החדש שצברתי. הפרויקט נבע מהצורך שלי להמשיך ולחקור את נפש האדם.״

אמרת שאיתרת את הנשים לצילומים דרך האינטרנט, האם חלקן חששו? היו כאלו שרצו אבל אז ויתרו?

״תהליך חיפוש המצולמות היה ארוך ודרש הרבה סבלנות, הייתי צריך להקשיב לאינטואיציה שלי ולהרגיש שיש בהן משהו שמסקרן אותי לחקור. חיפשתי מצולמות שירצו ליצור ביחד כחלק מתהליך של שיתוף פעולה בין צלם למצולמת. היה משהו אובססיבי בחיפוש בפורומים שדרש מין ערנות מתמדת ודריכות. אני חושב שזה לא הגיוני לצפות מנשים שדיברתי איתן שלא יחששו להגיע אלי לדירה. אך החשש מהווה מרכיב חשוב ועמוק באינטראקציה בינינו. כשהצגתי את הפרויקט השתדלתי לתת כמה שפחות פרטים בנוגע לצורת העבודה שלי ולצורת צילום הפורטרט העצמי כיוון שהיה לי חשוב לשמור על האותנטיות של המצולמות. מספר נשים שפניתי אליהן חששו להגיע אלי לדירה לאחר שהסברתי שהצילומים הולכים להתקיים אצלי. חלקן התחרטו, חלקן ביקשו להגיע עם אדם נוסף או שבכלל לא חזרו אלי להודעות. פעם אחת נתקלתי בסירוב אז הצעתי שניפגש לקפה ונדבר בקרבת מקום לפני הצילומים על מנת שנוכל להכיר אחד את השניה לפני, אך המצולמת סירבה למרות זאת.״

צילום עומר קפלן – POTENTIAL SPACE
איך הייתה ההרגשה שהשרו עלייך הנשים שהסכימו להצטלם? האם היה בהן משהו ״אחר״? אמרת שבגלל הרושם שהן השאירו עלייך בחרת לצלם פורטרטים עצמיים, למה? 

״לרוב, הצילומים התחילו בשיחה קצרה בסלון שלי ולא תמיד ידעתי מה להגיד, או מה לשאול. נתתי להן  להוביל את השיחה ומדי פעם שאלתי שאלות שסיקרנו אותי. אחת השאלות שחזרו על עצמן הייתה: מדוע הן בחרו להגיע לכאן. תמיד פתחתי ואמרתי שיש משהו פגיע בלהגיע לדירה של אדם זר ובפרט לדירה של גבר. הודיתי שזה לא קל. אני חושב שרובן העריכו את השאלה הזו על אף שלפעמים הרגשתי שזה כמו לשים פיל ענק בחדר (למרות שאני משוכנע שזה רק אצלי בראש). הבחירה לצלם פורטרטים עצמיים הייתה האווירה שנותרה בחדר לאחר שהמצולמות עזבו, זו התחושה שסיקרנה אותי. כל יום צילום התחיל בבוקר כשאני מסדר את החדר, מנקה ותולה את הרקע השחור, טוען את הפילם ומנסה בעיקר להפסיק לחשוב על מה יהיה כשהמצולמת תגיע או איך הצילומים יראו.

בסוף הצילומים אני מוצא את עצמי מרוסק, נטול אנרגיות ומוצף בנוכחות שלהן ובמתח שנוצר במפגש שכזה. עניין אותי איך ארגיש אם אדרוש מעצמי את מה שאני דורש מהנשים שמצטלמות. מצד אחד – התעניינתי בחשיפה שלהן בפני ומה זה אומר להיות בתפקיד הצלם או הבמאי. ומצד שני להיות במקום שבו אני מבקר את מה שהגוף שלי עושה מול המצלמה. כיצד הוא זז במרחב, השבריריות שלו והאינטימיות שבקרבה אל עצמך. עם כל אחת מהמצולמות חלקתי מסע מרתק המבוסס על ביטחון, אינטימיות, מוזרות ומבוכה. רציתי להתעמת עם התחושות האלה בניסיון להבין מאיפה הן מגיעות, האם ישנה דרך לשבור את המוסכמות הללן ולפנות מקום לתיקוף עצמי?״

אמרת שתהליך הפרויקט היה קשה בשבילך כי זה גרם לך להתמודדות עם תחושות אשם וספקות שצצות במערכות יחסים עם נשים. אתה יכול לפרט? מה כוונתך? מה היה בצילומים שהפגיש אותך עם אותם הרגשות? 

״אני מאמין שכולנו חשים תחושות אשם מסוג כזה או אחר, פשוט במהלך הצילומים הווליומים היו גבוהים יותר והתחושות היו נוכחות יותר. הרגשתי שאני לוקח מהמצולמות שלי ולא נותן שום דבר בחזרה. זה הוביל אותי לחשוב על דרכים שבהן הן יוכלו לבטא את עצמן יותר טוב דרך שילוב של צילום עצמי וטקסט. בצורה כזו הן יהפכו להיות חלק אינטגרלי בשיתוף הפעולה. במהלך הצילומים נדרשתי לרגישות רבה. במקום מסוים הרגשתי גם שאני נתון תחת ביקורת שכן תאוריית ה-Male gaze (תאוריה פמיניסטית שמבקרת את האומנות שמסתכלת דרך נקודת מבט גברית ומצומצמת על עולם הנשים) החלה להיות מאוד משמעותית בשיח לאחרונה והיא מערערת את הסדר החדש באומנות. למשל מה זה בכלל אומר כשגבר מצלם אישה? ובמיוחד אישה בעירום? תחושות האשם נבעו מתוך הצורך שלי לייצר משהו אחר, משהו שמצד אחד לא מחפיץ את הנשים בצילומים ומצד שני מאפשר מקום חופשי ופתוח ליצירה. בפרויקט תפסתי את מקום הבמאי שמאפשר לסצנה ולמפגש להתרחש כשאינני יודע בהכרח כיצד יסתיים. מצד אחד ניסיתי להעמיק ולחקור תחומים שנראו לי מעניינים וחשובים ומצד שני לא רציתי לדחוף למקומות שהמצולמות ירגישו איתם לא בנוח. המתח הזה מושתת על גבול דק מאוד שנע בין הצורך בסיפוק האחר לבין הצורך בלהיות נאמן למי שאתה.״

למה הפרויקט גרם לך להבנה טובה יותר של עצמך? 

״דרכו אני מתעמת עם סיטואציות שהן מאתגרות עבורי. הסיטואציות האלו שואבות ממני הרבה אנרגיות ולפעמים מלוות בחרדה. בתור נער סבלתי מהתקפי פאניקה תכופים והרגשתי שאין לי מקום לבטא את עצמי. דרך הפרויקט סיפקתי למצולמות שלי חוויה שאני מעוניין לספק לעצמי: חשיפה עצמית בשליטה. כל אחת הביאה איתה אנרגיות אחרות לצילומים ועיצבה את הדינמיקה בינינו בצורה שונה. היכולת ליצור חיבור מעמיק שכזה על בסיס מפגש אחד גרמה לי להעריך את הכישורים והיכולות שאיתם אני מגיע. לאחר שעזבו התחלתי לצלם פורטרטים עצמיים שעזרו לי לחקור את האווירה שנותרה בחדר ולרכוש הבנה טובה יותר של הפגיעות אותה המצולמות שלי חשפו ומה זה דורש מהן.״

עם מה יצאת מהפרויקט הזה? תחושות? רעיונות לפרויקטים נוספים? 

״יצאתי מהפרויקט עם תחושת רעב לעוד אך גם עם תחושת חשש. תחושת הרעב ליצור יותר, רעב למפגש נוסף, להעמקה ולצורך להתעמת עם העולם הפנימי שלי. תחושת חשש מפני שמדובר בתהליך מאוד סיזיפי ורפטטיטיבי. לראות את הפרויקט כסוף פתוח ולא כפתרון מוגדר. מה הם הכלים שבאמצעותם אוכל לפתח את האלמנט של שיתוף הפעולה ולמתוח את הגבול הקיים? החלום כרגע הוא להמשיך לעבוד על הפרויקט ולייצר מפגשים נוספים ובעתיד להוציא ספר צילום על Potential Space.״

הפרויקט Potential Space לא יכול לתאר לי את התקופה ובפרט את ניו יורק יותר טוב מזה. מפגש בין שני זרים מוחלטים, בין גבר ואישה. שמוביל אל תוך חוויה אינטימית בו המצולמות חושפות שכבה אחר שכבה שלהן בפני המצלמה. המפגשים האלו מוציאים תחושות שונות ומנכיחים כל אישה בצורה אחרת שמותירה טעם של עוד. זה מרגיש כאילו נחשפנו אליהן אבל לא חדרנו לפרטיותן, אולי זה כי היה להן חלק אינטגרלי בעבודה. כי הן בחרו מה הן רוצות להציג ומה לא. הצילומים האינטימיים האלה הם דבר מבורך ויפייפה בתקופה זו של בדידות וניכור, בה כמעט וקשה ליצור מפגשים שהם כנים ללא שום מטרות רווח.  קפלן משתמש בצילום בצורה חדשה של מרחב בין זרים לגילוי רגשות ותחושות שונות. למרחב בו הבן אדם שמצטלם עומד במרכז העבודה והוא לא מהווה איזה רקע לבגד אופנה או חברת מסחר נוספת. הצילום פה הוא לא רק עניין של אסתטיקה או קומפוזיציה הוא מספר את הסיפור של כל אחת מהנשים. וכפי שעומר הרגיש את האווירה שהן הותירו בחדר, כך אני מרגישה את האווירה שהן הותירו בי.