הצלם אופק אבשלום, רק בן 25 וכבר מצלם בחסד. הוא התחיל בכלל מכדורסל, חשב אפילו ללמוד וטרינריה ובסוף הלך על חלום הצילום. הגעתי לאופק דרך האינסטגרם, עקבתי אחרי הדוגמנית עמית ביטון ונחשפתי לסשן צילומים די מרהיב שלה. ישר בדקתי מי הצלם, כשהגעתי לעמוד שלו נדהמתי לראות צילומים אינטימיים, אותנטיים ולא מתיימרים. הוא לחלוטין לא מנסה להיות משהו שהוא לא. השפה שלו שייכת רק לו והיא מרגשת. ״את הצלם הזה אני לא רוצה לפספס״ אמרתי לעצמי. בלי להסס, פניתי אליו ונדהמתי לגלות בחור מוכשר שלא מתעסק בבולשיט, שיודע לאן הוא מכווון ומה הוא רוצה.
ספר לי על עצמך בכמה מילים, בן כמה אתה, מאיפה אתה בארץ? היכן אתה פועל?
״במקור אני מישוב שורשים, ממשגב שבצפון. כרגע גר ברמת גן, עובד הרבה בסטודיו בדירה ובסטודיו "גברא" לצילום שלמדתי בו. ברמת גן אני נמצא כבר 8 חודשים ולפני זה חייתי שנה וקצת בתל אביב. חזרתי לארץ לפני שנתיים. עשיתי עם עצמי צעד גדול בתחום הצילום כשהייתי בחו"ל וחזרתי עם השראות חדשות. כרגע אני עובד בעיקר במרכז ועובד גם על פרוייקטים אישיים שדורשים נסיעות ברחבי הארץ. האמת שעוד בפברואר, ממש לפני שהקורונה התחילה, הספקתי לנסוע למילאנו לצלם הפקה.״
איך הגעת לצילום? האם למדת צילום לפני או שישר התחלת לעבוד בזה?
״זה סיפור מעניין, התחלתי לצלם בגיל 18. לפני זה עסקתי בספורט כל חיי, שיחקתי כדורסל במשך 10 שנים. זה עדיין נמצא בי, רואה משחקים בלילה, משחק כדורסל בסופי שבוע עם אח שלי. את האמת? אני גם מאוד אוהב לצלם במגרשי כדורסל. הפסקתי לשחק בגיל 17 כי עברתי תאונת דרכים, ופתאום גיליתי תחומי עניין אחרים.
נחשפתי לצילום כשלמדתי בתיכון פיזיקה, נורא הדליקה אותי אופטיקה. נכנסתי בצורה טכנית לצילום, משהו באיך דברים עובדים ואיך אנחנו רואים אותם הקסים אותי. באופן רשמי התחלתי לעסוק בצילום כשהייתי בחו"ל אחרי הצבא. באותה תקופה התעסקתי במוזיקה והתלבטתי אם להתחיל לימודי וטרינריה או להתמקד בצילום. בסוף בחרתי בצילום, הייתי מסתובב עם כל הציוד שלי והייתי מציג את עצמי כצלם. אז עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות וכשחזרתי לארץ עשיתי קורס ב"גברא". במהלך הקורס הכרתי הרבה אנשים, הייתי אסיסטנט של מירי דוידוביץ, מוטי פישביין, היום אני מידי פעם עובד עם דודי חסון ועד היום אני אסיסטנט של תמי בר שי שהייתה המורה שלי. כשחזרתי לארץ החלטתי שאין דיי ג'וב יותר ושאני מתמקד רק בצילום. אני מצלם כבר 7 שנים ולוקח קורסים בתחומים שונים במקביל כי אני רוצה להיות צלם שיודע.״
מה אתה אוהב לצלם? האם יש לך סגנון צילום אחיד או שהיית אומר שהוא מגוון?
״אני חושב שהסגנון שלי יחסית מגוון, אני מתעסק בפורטרטים, אופנה, רחוב, נוף ו- still life. אני מנסה לשלב בעבודה שלי את כל מה שאני אוהב אבל מה שבאמת בולט זו הפורטרטורה. מנסה להביא רגש בכל תמונה, אם זה מוצר, אדם, חיה וכ'ו. ושהמסר והשפה הויזואלית יהיו אחידים למרות הנושאים המשתנים.
אני חושב שלכל צלם יש את המרדף ואת החלום אחר "החתימה הויזואלית". כולם מגיעים לתהליך דיוק במהלך הקריירה שלהם. הצילומים שלי היום כן מתבססים על מה שצילמתי לפני 5 שנים אבל אני חושב שבשנה האחרונה אחרי שעברתי איזה שהיא חוויה לא פשוטה, משהו אצלי הפך להרבה יותר מדויק.״
מה מניע אותך ליצור בתקופה כזו? איך זה משפיע על צורת העבודה שלך?
״אני חושב שבתקופה הזו כל אחד עובר משהו אישי בתוך החוויה הגלובלית של הקורונה. חודשיים לפני הקורונה אבא שלי נפטר, את כל השנה האחרונה חוויתי גם באבל וגם בתחושות הקשות שהקורונה הביאה איתה. ההשראות שלי בצילום תמיד היו מורבידיות או קצת גותיות. הסגנון שלי לא מאוד צבעוני או בהיר מידי. אני לא רוצה להגיד מלנכולי אבל אני כן אוהב את המילה הזו. משהו בטרגדיה שעברתי נתן לי את הפוש הזה ללכת עם השפה שלי עד הסוף, לא לנסות להתאים את עצמי.
עצב הוא מה שמניע אותי בעיקר, אני חושב ש- 99% מהעבודות האישיות שלי הן ״התגלגלות״ של עצב שלי או של המוצלם, או תחושת עצב שאני מנסה להעביר דרך המצולם. זה דורש ממני המון חשיפה, אני מרגיש גלוי בטירוף בעקבות הפרויקט שלי שהתפרסם. היה לי קשה לקרוא טוקבקים ולהתמודד עם הביקורת של כולם בפומבי. יצא לי לראות סקרין שוט בפייסבוק של סרט ששיתפתי בסטורי וכתוב "I should use my heartless" וזה הרגיש לי נכון. הבנתי שעדיף לא לקרוא טוקבקים, בערב חזרתי הביתה, שמתי משהו מצחיק והלכתי לישון."
רפרפתי באינסטגרם שלך ומצאתי תמונות שצילמת לפלטפורמת הצילום של ווג איטליה, רוצה לספר קצת?
״הפלטפורמה של ווג איטליה היא מעין מגזין צילום. צלמים מכל העולם שולחים לווג תמונות, והם בונים פורטפוליו לצלמים הטובים ביותר באתר שלהם. זו פלטפורמה שבעיקר צלמים מכירים. אני סאקר של איטליה. הייתי באיטליה במשך שנה וחצי, למדתי איטלקית ואת כל האסתטיקה האמנותית שלי פיתחתי בזמן שהייתי שם. זה מרגיש כמו בית שני שלי ואני בהחלט מתכוון לחזור לשם. פניתי ישירות אל ווג איטליה, בזכות הפרסומים בווג קיבלתי הרבה חשיפה מצד במות נוספות, ומשם הגעתי לראיון במגזין Iconic Artist."
הגעתי אליך בעקבות הפרויקט שלך "human body with a female soul" שמתעסק בדימויים שונים של גוף האישה תוך ייצוג של נשים אותנטיות. ספר לי על הפרויקט ומה מייחד אותו משאר פרויקטים העוסקים כיום בדימויי גוף של נשים?
"אני חייב להגיד שצילמתי 5 נשים, (6 נשים עם תמונה אחת של רונה- בת זוגתי) והחלטתי שזה יהיה ״פרויקט״ רק באמצע התהליך. בהתחלה צילמתי רק מתוך התעניינות. הראשונה שצילמתי זו סופי שהכרתי לפני שנתיים, היא אמנם לא דוגמנית אבל היא המוזה שלי. אני נהנה לצלם אותה שוב ושוב. לאחר מכן צילמתי משהו כמו 3 – 4 פעמים את לילה, שאני מת עליה והיא בחורה מדהימה.
התחלתי את הפרויקט אחרי שנה ומשהו של התמקצעות בצילום ובאור, בפרויקט הזה צילמתי בסגנון אחר וחדש. רציתי לשנות משהו בסגנון הצילומי שלי – משהו בתהליך הלמידה שלי התחיל מצילום באור טבעי ומשם עברתי לצילום בסטודיו באור מלאכותי בלבד. אף פעם לא צילמתי בתאורה של אור חלון כי אני חושב שלא ידעתי איך עושים את זה. אז החלטתי שאני מתחיל לצלם רק ככה, בבית, עם הבלאגן שיש בו, עם האור של הבית בלי שום דבר אחר. את הטסטינג עשיתי עם אורה ולילה.
בפרויקט הזה לקחתי הרבה מאוד השראה מ- Giovanni filippi Guen fiore שניהם צלמים שהעבודה שלהם מתמקדת בדימויי גוף ובייצוג של אנשים שונים, אם זה גופים או פרצופים שונים. הצילומים שלהם מלאי אותנטיות ואנושיות, לא מסוג הדברים שמקבלים ייצוג במדיה. הם מצלמים אנשים עם עיוותים שיש לכולנו אבל זה עדיין נחשב טאבו. במדיה זה נקרא "הגוף האלטרנטיבי" אבל זה האמיתי. מאוד אהבתי את זה כי אתה אומר: למה שאני אציב בתמונה שלי דוגמנית אם אני יכול להציב אדם אמיתי?
הבנתי שבא לי קצת עירום. קצת גוף, אור חלון, מצעים, בית, שקעים. אני אומר בכוונה שקעים כי יש משהו כל כך אותנטי שהשקע הזה בבית הוא כל כך מאסט, הוא אומר שזה בית, עם השקע זה בית. נשים מלאות הן לא משהו שחשבתי עליו באופן ספציפי, פשוט עבדתי עם נשים שנמצאות בנינוחות עם הגוף שלהן. ובכל זאת, כצלם תמיד רציתי לצלם אנשים מלאים כי זה יפה בעיניי. לא רציתי להשתמש בזה, אלא להעצים את זה. זה מצטלם יפייפה ואני אומר את זה כצלם.
פניתי לריי שגב מסוכנות "Juicy" כי רציתי לצלם כמה דוגמניות שאהבתי, קבעתי עם שתיהן בסשן משותף ושם לדעתי התפוצצתי. הייתי באמצע הסגר השני, היה לי כל כך הרבה על הראש, לא חשבתי איך אני עושה את זה שכמעט חשבתי לבטל את הסשן. שלחתי להן רפרנסים כדי לוודא מה הגבולות, מה מוסכם ומה לא מוסכם, מההצעות הכי עדינות עד הכי קיצוניות. שתיהן מאוד פתוחות, נינוחות ובטוחות בעצמן. ניסיתי להעצים אותן כמה שיותר ולהראות כמה הן חזקות ואותנטיות. בפרויקט הזה שילבתי צילום בפילם 35 מ"מ וגם בדיגיטלי.
בסוף אני בדרך כלל משתמש בתמונות פילם כי זה יוצא מאוד מדויק ופוגע בנקודה. משהו בסשן איתן הרגיש לי מדויק, כל קליק רציתי עוד אחד. בדרך כלל לצלמים יש את "הרגע המכריע" בסשן צילום שבו יוצאות התמונות הכי טובות, אבל אני הרגשתי שהיה לי איזה 200 רגעים מכריעים. כאילו איזה מלאך עזר לי לצלם. אחריהן צילמתי את תמרה ומשם הבנתי שיש לי פרויקט בידיים."
הפרויקט "US" הינו פרויקט משותף שלך ושל בת הזוג שלך רונה בר. אתם מתעדים זוגות בביתם בזמנים אלו. איך הגעתם לפרויקט? מה הצית בכם את הרצון לתעד זוגות? איך נראה המפגש ביניכם לבין זוגות אחרים? מה המפגש הזה מייצר?
"רונה בת הזוג שלי היא גם צלמת. הכרנו בעבודה, התחלנו לעבוד יחד ונהיינו זוג. אנחנו עובדים יחד בעיקר מסחרית והחלטנו לפני כחצי שנה ברוח הקורונה והרומנטיקה לעשות פרויקט משותף. תמיד הפריע לנו לצלם דוגמנים, כי יש אנשים מעניינים. הסשנים שאני הכי אוהב זה עם חברים, עם אנשים מעניינים שהכרתי באינסטגרם. דוגמנים לא מאפשרים לי את זה כי הם באים סגורים, עם אנשים שהם לא דוגמנים זה הכי מעניין והכי מתגמל וזה מצטלם הרבה יותר טוב.
אני ורונה חשבנו על קונספט בתוך תקופת הקורונה אבל משהו שהוא על זמני כי הקורונה היא ברת חלוף ולכן אין מה להתעסק בזה. לא רצינו מסכות בצילומים שלנו אז מה יותר על זמני מאנשים וזוגות בפרט בבתים שלהם? אמרנו לעצמנו שכדי לעשות פרויקט כזה אנחנו צריכים להצטלם בעצמנו. צילמנו וידאו מאוד אינטימי דרכו פצחנו בפרויקט. משם התחלנו ללהק זוגות, מזוגות שאנחנו מכירים ועד לזוגות שאנחנו לא מכירים. הפרויקט אמנם לא תיעודי, אנחנו כן מביימים כי אנחנו רוצים להעביר את הסיפור של הזוג בצורה המיטבית ביותר אבל הוא עדיין מאוד אישי ואינטימי. זה התפרסם בווג איטליה וב- Icoinc Artist."
איך נראה המפגש ביניכם לבין זוגות אחרים? מה המפגש הזה מייצר?
״העיקרון הכי גדול זה שאנחנו זוג, אנחנו באים יחד, מצלמים, עורכים ועושים הכל, לא משנה מי עושה מה. אם זה זוג שאנחנו מכירים זה כמו לשבת עם חברים. אם זה זוג שפנינו אליו, אנחנו מגיעים לבית, מדברים קצת מציגים את עצמנו. 15 דקות של מבוכה ואז יש תמיד משהו ששובר את הקרח אחרת זה לא יהיה נעים. זה מביך קצת בהתחלה אבל הסיטואציה כל כך אותנטית גם אם היא מבוימת. כי מדובר בזוג שאוהב אחד את השני והוא נמצא בבית שלו."
מה לדעתך השתנה בתעשיית הצילום בזמני הקורונה?
"אני חושב שאולי לא בגלל הקורונה אבל הקורונה קצת הכריחה את זה. מאז תנועת "Me too" יש קצת יותר חופש, יותר אותנטיות. צילומי אופנה נהיו פחות מרוטשים, צלקות, צלוליטיס ופצעים נהיו אופנותיים. זה באופנה לעשות דברים אותנטיים ואמיתיים. העולם עושה איזו שהיא טרנספורמציה וכל ההפקות בוטלו, מה שנשאר זה בתים של אנשים ואיך שהם נראים בבית. רואים יותר הפקות אותנטיות כי זה ביטל לצלמים עבודה מסחרית וגרם להם ליצור אמנות – לצלם משהו אמיתי."
מה התכנונים העתידיים שלך? והאם יש פרויקטים נוספים בדרך?
"בעתיד הקרוב אני מתכנן להשאר ברמת גן. יש כמה קורסים שאני עושה כאן ואם עד מאי כל המצב העולמי ישתנה, אני ורונה מתכננים לעבור לאיטליה או לאירלנד. אם יצא שנסע מפה אני מתכנן להמשיך את פרויקט US שם. זה החלום. בא לי שזה יהיה פרויקט ongoing עד שנצלם את כל הזוגות בעולם. ואם הקורונה תהייה איתנו אנחנו נמשיך לעבוד כאן וניקח עוד קורסים."
אחרי הראיון עם אופק אבשלום, מאוד ברורה לי השפה האותנטית, החשופה והכנה שהוא מצליח ליצור בצילומים שלו. הוא כבחור כזה, נטול מסכות, מאפשר צילומים כאלו. משהו בראיון איתו גרם לי להרגשת נינוחות לא מאיימת, כי הרגשתי שאני מדברת עם אדם שמדבר איתי בגובה העיניים, בצורה פשוטה ולא יומרנית.
כשכולם מצלמים כל רגע נתון בחייהם עולה השאלה מה מיוחד בצלמים ובכלל בצילום. אם תשאלו אותי, אופק אבשלום מסמן את עתיד עולם הצילום. זה מרגיש שבסוף לכולם ימאס מדוגמנים, מהצבות מאולצות, ליטושים ומסחריות. גם החברות המסחריות יצטרכו לעבוד בסוף עם הרגש, אחרת זה לא פונה אלינו, אל האנשים. אופק מצליח ליצור שפה ברורה ולספר דרכה סיפור כי הוא עובד עם הרגשות שלו, בלי לחשוב על איך הוא מתאים את עצמו לאף אחד, הוא הולך עם הדרך שלו ולכן זה עובד כל כך טוב.
