מה היה קורה אם הייתם/ן מגלים/ות שבמשך כל חייכם/ן, בלי שידעתם/ן, הסתובבתם/ן עם אישור מיוחד ושקוף להתנהג בצורה מסוימת? בהקשר חברתי, פְּרִיוִוילֶגְיָה או זכות יתר היא זכות מיוחדת או יתרון הקיימים לאדם או לקבוצה חברתית מסוימת בלבד. המונח נפוץ במיוחד בהקשר של אי-צדק חברתי ובפרט למעמד חברתי, גזע, גיל, נטייה מינית, מגדר ומוגבלות. פריווילגיה עשויה להיות גם רגשית או פסיכולוגית, וקשורה בביטחון העצמי, בנוחות, ובתחושת היות אדם חלק מהחברה והיותו ראוי בה. (מתוך ויקיפדיה)
המונח מוכר וכבר מוטמע במידה מה בחברה שלנו בהקשרים של מגדר ומוצא, וקיימת הבנה כי השתייכות לקבוצות חברתיות מסוימות מקנות הטבות ספציפיות. אם אתה גבר סביר להניח שפחות תחשוש ללכת ברחוב חשוך באמצע הלילה מחשש לתקיפה מינית. או אם את אישה לבנה, סיכוי נמוך שחווית אפליה על רקע המוצא שלך בשוק העבודה. אבל מה לגבי משקל?
פריווילגיית רזון היא סט זכויות והטבות המלוות א.נשים רזים/ות במהלך חייהם/ן הניתנות להם/ן על סמך ההופעה החיצונית שלהם/ן המאפשרות להם/ן מרחבי התנהלות כמעט בלתי מוגבלים. היום, בימי קורונה קל יותר לדמיין משהו המקביל ל״לדרכון ירוק״ המבדיל בין א.נשים. אותה פריווילגיה היא מעיין אישור היוצר חיץ בין אלו החופשיים/ות לנוע ולהתנהל במרחב הציבורי בצורה מסוימת,.לבצע אינטראקציות חברתיות ספציפיות לאלו המוגבלים/ות והנפרדים/ות ברשימת המותרות שלהם/ן.
האם יש לי פריווילגיית רזון? במידה וענית ״כן״ על יותר מסעיף אחד ברשימה – את/ה בעל/ת פריווילגיית רזון.
- נכנסתי לחנות בגדים ממוצעת והיה טווח רחב יחסית של אופציות במידה שלי.
- הלכתי לרופא וקיבלתי טיפול רפואי מכבד ומקצועי, הרופא הקשיב לי ולא הסיק מסקנות על סמך הנראות החיצונית שלי/ המליץ לי לרדת במשקל על אף שהבעיה הרפואית שאני חווה אינה קשורה למשקל שלי בשום צורה.
- פתחתי מגזין/טלוויזיה וראיתי דמויות שיכולתי פחות או יותר להזדהות עימם מבחינת חזות חיצונית.
- אנשים שלא מכירים אותי לא מניחים הנחות על הבריאות שלי על סמך הנראות החיצונית שלי.
- אנשים שלא מכירים אותי לא מרשים לעצמם לומר לי ״איזה יפה את/ה, לא חבל?״ אמירה שכמובן קשורה לירידה במשקל.
- אני לא מקבל/ת מבטים שיפוטיים/הערות כשאני אוכל/ת מזון מסוים (ובכלל) או מתאמן/ת בחברת אנשים.
ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות לאפליה על רקע משקל.
החברה שלנו היא רזונורמטיבית (מונח שנראה לי שטבעתי בזה הרגע?). והחיים שלנו מעוצבים בצורה המיטיבה עם א.נשים רזים/ות. החברה המערבית יוצאת מנקודת הנחה שעל כל אדם להיות רזה. רזון נתפס כסטנדרט של הופעה/התנהלות חיצונית תקינה והמקובלת חברתית, דרך חיים שגרתית, אידיאלית ורצויה מכל. כל אדם שאינו נופל לקטגוריה הצרה הזאת (חח הבנתם?) נתפס כחריג, יוצא דופן ובעל פגם מסוים כאשר בדרך כלל האדם נתפס ככישלון ובעל פגם, יותר מכל, אישיותי (עצלן מידי/גרגרן מידי וכו׳).
יעלו ויבואו א.נשים הטוענים/ות כי הפריווילגיה היא המצאה של א.נשים שמנים/ות שמנסים למצוא תירוץ והצדקה ל״בחירות״ שלהם/ן.
או אלו שיגידו ״את יודעת מה? נכון. העולם לא הוגן״ והטיעון שלהם/ן יהיה שאם א.נשים שמנים/ות סובלים/ות כל כך מהמצב הקיים, שיעשו מאמץ. יסתמו את הפה (ליטרלי) וגם הם יוכלו ליהנות מהזכויות אלו. זה נכון- אפשר לרדת במשקל, הרי זה עניין של ״בחירה״. השאלה היא מה המחיר שאדם ישלם ואיזה נזק נפשי וגופני יגרם לו בדרך.
בערב אחד לפני כמה ימים ישבתי עם אחת החברות הטובות שלי ושוחחנו על הכתבה הזו שעתידה להתפרסם. פתאום נפלה עליי הבנה בהירה. אני והיא יכולות לעשות בחירות חיים זהות לחלוטין אך בגלל מטען גנטי שונה. הפידבק החברתי שכל אחת מאיתנו תקבל יהיה אחר לגמרי. נאמר ששנינו בוחרות לאכול ג׳אנק פוד, בחירה ״לא טובה״ לצורך העניין. בשל מטען גנטי מסוים הבחירה ה״לקויה״ של אוכל לא בריא לא תותיר את אותתיה על הגוף של החברה הרזה שלי. לעומתה אני שעשיתי בדיוק את אותה בחירה – אשלם עליה מחיר חברתי כבד יותר בשל האופן שבו הגוף שלי מעכל ומעבד את אותה ארוחה. או למשל ״בחירה״ ״בריאה״ כמו – לעשות ספורט. יש לי מס׳ חברות רזות שלא מתאמנות בכלל ונשארות רזות.
האם מצופה מהן בכלל לעשות ספורט? האם הן נתונות לביקורת חריפה כשהן לא בוחרות שלא? ומה לגביי תגובות בדבר כושר. אף אחת מחברותיי הרזות מעולם לא קיבלה ״כל הכבוד את בדרך הנכונה״, לעומתי במכון הכושר (אמירה שבפרט מוכוונת להתיישרות לתלם חברתי מסוים של רזון.)
נשתמש בתמונה של הבחורה היפה עם הפסטה העוד יותר יפה הזו בתור מקרה בוחן. רוב התגובות על תמונה של א.נשים רזים/ות ״דופקים/ות״ מנה בדרך כלל מקבלות תגובות מלאות הומור, קלילות ולבביות. אבל מה אם הבחורה בתמונה הייתה שמנה? האם התגובות היו כה מקבלות? אני בטוחה שרובן היו עוסקות בכמה שהיא עושה נזק לגוף שלה וכמה היא מעודדת השמנה חולנית.
מידי פעם, אני מקבלת תגובה או טוקבק על כתבה שקשורה בי שמכילה את צמד המילים ״עידוד השמנה״. זה מרגיש לעיתים שעצם זה שאני מתקיימת במרחב שלא ב- שנאה, מחבוא או התנצלות אובססיבית אני בעצם אומרת לאנשים- תהיו כמוני. אבל האם להיות כמוני זה הדבר הכי נורא שיש? מעניין אם זה האימונים הקבועים או תרגול החמלה והקבלה העצמית שלי, שמאותתים חולי ואורח חיים מוזנח ולא בריא.
במה שונה ההתנהלות שלי לזו של אישה כמה מידות מכנסיים פחות ממני? אישה שעושה בדיוק אותו דבר? ברירת המחדל שלנו בתור חברה היא להסיק שהיא, הרזה – בהכרח בריאה ואני השמנה – בהכרח לא.
מיותר לציין שכולנו, רזים/ות ושמנים/ות כאחד ואחת סובלים וסובלות מהסטנדרטים הנוראיים של אידיאל היופי, ובייצוגי ״מה נכון״ בהם אנו מופגזים/ות ברמה היומיומית. בצידו השני של המתרס נמצא כמובן ה״סקיני שיימינג״. בו מביישים ומעירים לא/נשים רזים/ות על הנראות החיצונית שלהם. זוהי תופעה נוראית ומכאיבה לא פחות שיש למגר כמובן, אך כפי שכבר הזכרתי, אין צורך להשוות וזה ברור שישנם יתרונות ברורים ורבים שעולים על החסרונות בלהיות אדם רזה בחברה היום. העניין עם פריווילגיה הוא שהיא שקופה. למעשה עד שלא מעירים את תשומת ליבנו לאי השוויון, בהיותנו לא בצד הסובל, אנחנו לא מודעים בכלל לקיומה.
אז מה אני יכול.ה לעשות עם הפריווילגיה שלי?
השלב הראשון בפתרון הבעיה הוא ההכרה שהיא קיימת. אם אנחנו בתור חברה יצרנו נורמות חברתיות לא הוגנות. עצם המודעות לקיומן והבחירה לחשוב ולפעול אחרת היא כבר שינוי. אני בטוחה שמצאתם/ן את עצמכם/ן לא פעם בשיחה עם חברים/ות, זורקים/ות הערות כמו ״יאו איך יצאתי דבה בתמונה הזאת״ או מחמיאים למישהו על העובדה שהוא ירד במשקל. זהו ״דיבור שמן״ שמשמר סטיגמות, תפיסות מיושנות על א.נשים שמנים/ות ובעיקר את התפיסה שמי שרזה הוא בהכרח בריא/ה ויפה וכל מי שלא – לא.
שיפוטיות, ביקורת והסקת מסקנות על אדם בהתבסס על המראה החיצוני שלו היא שעתוק של אי השוויון. אז בפעם הבאה שאתם/ן תופסים/ות את עצמכם/ן מתנהגים/ות ככה או רואים/ות אדם אחר פועל כך. יש לכם את היכולת לראות את התמונה הגדולה ולבחור להתנהג ולחשוב אחרת. כעת אתם/ן מודעים לפריווילגיה שלכם/ן.ואתם/ן יכולים/ות לבחור להיות בעלי/ות ברית וחברים/ות/בני/ות משפחה/קולגות/בני אדם טובים/ות יותר.
ואם אחרי הכתבה המפורטת הזו אתם לא מאמינים לי, בואו תעלו כמה קילוגרמים ונסו למצוא ג׳ינס במידה שלכם:))
