לפני חודש פורסם בYnet טור שטלטל את הפיד שלי בפייסבוק. את אותו טור כתבה יובל לוי, המשחקת את קאשה בסדרה הפופולארית והמדוברת מאד לאחרונה, "חזרות". היא כתבה, בחדות שאני לא יכולה שלא להתפעל ממנה, על חוויה בה שיער גוף ויחסים לא מקיימים הרמוניה. בטור היא מתארת חוויה בה נענתה בסירוב לאחר ניסיון ליזום אינטראקציה מינית. סיבת הסירוב: שיער בית שחי.
הפוסט הזה גרם לסערה ברשת, או שמא נאמר: השיערות עוררו סערות. התשובה לשאלה בכותרת הקליקבייט שכתבתי היא שהסרת שיער היא עדיין דבר. אל תיראו כל כך בהלם, ואל תתנו לכותרת הספקנית לבלבל אתכן.
בתור עיראקית גאה כבר יצא לי לצאת מהמקלחת לאחר סשן גילוח מעייף ולגלות שביליתי שעה בניסיונות להסיר את שיער גופי, ניסיונות שהצלחתם לרוב עולה לי במחיר נפשי ובמשאבים רגשיים וכלכליים לא פשוטים. הסרת שיער לא רק קיימת ביתר שאת, ופוגשת אותנו שוב ושוב בחיי היום-יום. היא גם פולשת למקומות אינטימיים מאד: לחוויות הגוף שלנו עם עצמנו ועם אחרים, וגם לחוויות הגוף הפחות פרטיות. אנחנו מבלות בגוף שלנו כשאנחנו מסתובבות ברחוב בגופיה וגם כשאנחנו מביאות ביד בשתיים בלילה. השיערות, בכל אופן, שם.
הסיבות ששיערותיי והסרתן הן מוטיב חוזר ונשנה בחיי ובחיי אחרות ואחרים הן כנראה מורכבות ורבות. אחת לכמה זמן עולה הדיון בקבוצות הפייסבוק הפמיניסטיות, ולמרבה האירוניה, כותבות הפוסטים נענות שוב ושוב בקולות הקוראים להסרת שיער כאמצעי לשחרור הרוח המרדנית: "את מלכה מהממת!11! הכל בסדר, הגוף הזה הוא שלך <3 <32 ורק את תחליטי מה לעשות בו. להסיר שיער זה מעצים." (דוגמה זו נכתבה מתוך ציניות וכבוד בה בעת, יש לציין). זה נכון. הגוף הזה, בתקווה, הוא באמת שלנו ואנחנו נחליט מה לעשות איתו. האם זה מקרי שרובנו בוחרות לענותו באופנים יצירתיים שונים ולשלם על כך מחירים ומשאבים עצומים? כנראה שלא. לרוב הנשים בישראל לא מכוונים אקדח לרקה כדיי לעשות שעווה ברגליים או כדיי לגלח קו ביקיני, ואנחנו עושות את זה בכל זאת. אבל לא בגלל שזה כיף.
זה לא מפתיע בעיניי שהרדיקליות של הגל השני בחרו ללכת בדרך הזו ולחפש פמיניזם פרקטי של חיי היום יום, ולבדוק בדיוק עד לאן משיגות זרועותיה הארוכות של הפטריארכיה.
השעיר הוא פוליטי, מה שנקרא. מדהים איך עשרות שנים לאחר מכן, כשאפשר להשכיל על פמיניזם וסוגיות מורכבות בטיקטוק, מכוני הלייזר פועלים שעות נוספות. אני אומרת את זה ממקור ראשון. קשה לי לתאר במילים מה עברתי כדיי להשיג תור במכון שגוזל את כספי לאחר הסגר האחרון ולקראת הקיץ הבא עלינו לטובה.
בטור שלה, יובל לוי חושפת חלק קטן מאד מהמחיר שמשלמות מי שבוחרות במודע להפסיק להעביר את גופן טקסים ממגדרים ודכאניים, למשל הסרת שיער. הסרת שיער היא בבירור לא עניין שרירותי כל כך: והיא קשורה מאד לאופן בו אנחנו כחברה תופסים נשיות וגזע. להתעלם מכך זו העלמת עין. הרבה פעמים, הגוף שלנו הופך לזירה שמאבקים שונים משתרגים בה. כשאני מבהירה שיער, או מסירה אותו, או מסדרת גבות, אני לא יכולה שלא לחשוב על העובדה שיש פה ניסיון נוסף לא רק להתאים את עצמי לאידיאל שאינו מושג עבורי, של נשיות נשגבת ולא אפשרית, אלא גם אידאל גזעי שאני ורבות אחרות פשוט לא עומדות בו.
אני לא יודעת מה המפתח ומה הפתרון. זה מצער ממש, אני יודעת.
אני שמחה שזה נושא שעולה לכותרות ואני בטוחה שאם הייתי נתקלת כשהייתי בת 9 או 10 בטור כמו הטור של יובל, אולי היו נחסכות ממני שנות סבל רבות, בהן עורי חווה שריטות, כוויות, מריטות, תלישות, ופעולות שונות שלא יאמן כי שילמתי עבורן בזמני וכספי. אולי הייתי חיה חיים אחרים, אם הייתי מודעת לאפשרות קיומם. ואולי זה בדיוק העניין.
אני עדיין מתחבטת בנושא, על בסיס יום-יומי. שבוע שעבר מישהו קרוב לליבי החמיא לי על כמה אני חלקה. "זאת מחמאה?" שאלתי, הוא ענה ש"כן, אני חושב שכן". לא הרגשתי שהאגו שלי מתנפח או מתלטף, במילים יפות, ונזכרתי כמה החיבה שלנו לסובבים אותנו ובמיוחד לפרטנרים הקרובים אלינו קשורה ומותנית פעמים רבות באסתטיקה. אסתטיקה שמרחיקה אותנו מבעלות על הגוף שלנו, ונעצבתי במעט. אבל הייתה לי את המחשבה הביקורתית שלי להחזיק בה באותו רגע. הבטתי בשיערה שצמחה על זרועי, מסרבת להתכופף לגזרות השעווה, הגילוח והלייזר. ואמרתי לעצמי שעם השיערה האומללה והחמודה הזו מסוגלת לכל זה ועדיין צומחת, אני יכולה גם.
