יש הרבה אמנים ואומנים מיוחדים ומעניינים, יש אינסוף עבודות מדהימות ואלפים של צלמים מחוננים. אבל אין הרבה אנשים שמרתקים אותי, ולדעתי זה כל הקסם. לפני כמה זמן הגעתי לאינסטגרם של אריאל פדהצור. איך שראיתי את הצילומים המטריפים שלה, התלהבתי ופניתי אליה לראיון. משהו בסגנון הצילום שלה, בתוכן שהיא בוחרת להעלות לעמוד ובפשטות בה היא מציגה את עצמה ואת העבודות שלה, שבו אותי. פדהצור מצלמת ומדברת עם אנשים בגובה העיניים ולכן היא מגיעה לצילום מדויק וכנה שכל כך ייחודי לה. מלבד הצילומים המטריפים שלה, נחשפתי לבחורה עם עולם תוכן כל כך רחב ומעניין שהייתי חייבת לגלות ולהכיר אותה גם לכם.
ספרי על עצמך בכמה משפטים קצרים, מי את, בת כמה את ומה את עושה בחיים?
"אני אריאל פדהצור בת 25 וחצי, במקור מתל אביב והיום חיה כבר שנה וכמה חודשים בוינה. ב-7 שנים האחרונות אני חברה בלהקה בשם Bones Garage. אנחנו שישה בלהקה והיא מורכבת ממני ומעוד חמישה בנים. בנוסף לכל, אני גם עוסקת בצילום. אמנם למדתי צילום במשך שנתיים בבצלאל אבל פרשתי באמצע כי זה לא התאים לי. והיום אני צלמת פרילנסרית."
סיפרת לי שאת מתל אביב במקור ולאחרונה עברת לוינה, רוצה לספר למה?
"הכרתי את בן זוגי הנוכחי שיחיה "סיימון", שהוא במקור מגרמניה. כשנפגשנו, התאהבתי בו ומשם הכל התגלגל. ניהלנו שנתיים וחצי מערכת יחסים בלונג דיסטנס בין גרמניה לישראל וכל מה שביניהם. התראנו בתדירות של חודש / חודש וחצי ובכל פעם למשך שבוע. היה לנו חיבור מאוד מיוחד, חזק ואחר.
אבל בכלל לפני שהכרתי אותו, הושפעתי לעבור לחו״ל דווקא מהבית. אמא שלי היא אוצרת אמנות וארט דילרית. ואבא שלי שנפטר לפני 7 שנים, היה טייס מסחרי לארקיע, עיתונאי ב"הארץ" (שהיה ידוע בדעותיו הנחרצות) ועוד המון עיסוקים נוספים. מתוך מה שעסקו הוריי, ידעתי שארצה לגלות עולם ולהרחיב את אופקיי בחו"ל. אחרי שנתיים וחצי עם סיימון, הבנו שאנחנו רוצים לקחת את הקשר לשלב הבא כי לא ניתן לפתח את עצמך אם אתה כל הזמן בנסיעות. וינה מאוד קרצה לנו כי ביקרנו בה יחד המון פעמים, הבנו שהיא ה-Hotspot הבאה עוד לפני שכולם גילו אותה. אז עברנו לשם עם החזון לטרוף את הקלפים."
מתי התחלת לצלם ומתי הבנת שאת רוצה לעסוק בצילום?
"תמיד הגדרתי את עצמי כמישהי עם הרבה תחומי עניין תחת אותה מטריה, עד היום אפילו שאני מתבגרת. מגיל 8 התחלתי לבשל והחלום היה לפתוח מסעדה. בגיל 10 התחלתי לצלם את השכנה שלי, הייתי מביימת ומחליפה לוקים ואז המוזיקה נכנסה לחיי. אלו היו תחומים קריאייטיבים שהתחברו לי. תמיד צילמתי ותמיד ביימתי את האנשים מאחורי העדשה.
אני בן אדם מאוד נוסטלגי ולכן מאוד אהבתי את העניין של תיעוד הרגע כזיכרון. הצילום תפס חלק יותר רציני בחיי לקראת גיל 18 בו התחלתי לצלם בפילם. עולם הפילם קסם לי כי אני בן אדם מאוד חסר סבלנות ודווקא העניין של לחכות והחישובים שבו מאוד משכו אותי. העיסוק הזה גרם לי להיות בן אדם רגוע יותר. הפכתי מהאדם הפזיז שאני לאדם רגוע. אחרי זה הלכתי ללמוד צילום בבצלאל ושם באמת הבנתי שנתנו לנו חופש עשייתי, אבל הרגשתי שזה מגביל אותי וזה גורם לי לא לאהוב צילום. מאז ומעולם לא הייתי בן אדם שמפחד מדחייה, אין לי בעיה לקבל "לא", זה אף פעם לא גרם לי להפסיק לנסות. ככה שכבר בבצלאל ניסיתי לדחוף פרויקטים גם אם זה היה בלי תשלום, ותמיד נשארתי נאמנה לפילם, אני אגיד שאני אפילו סולדת מדיגיטלי."
מה את אישית הכי אוהבת לצלם?
"אני בעיקר אוהבת צילום דוקומנטרי ברחוב. אין דבר שאני יותר אוהבת מצילום אנשים, אני כל כך נהנית ליצור את האינטראקציות האלו איתם והמצלמה תמיד הייתה עוד דרך לגשת ולהכיר אנשים.
אחת התמונות שאני הכי אוהבת שהוצגה באחת התערוכות שלי, הייתה תמונה של אישה מבוגרת יפיפיה שראיתי ליד הקאמרי הולכת עם חברה שלה. היא הייתה עם חליפת פליז כחולה וחברה שלה הייתה עם חליפת פליז ורודה. נדהמתי מהיופי של האישה בחליפת הפליז הכחולה אז עצרתי לדבר איתה וביקשתי גם לצלם אותה. זאת איזושהי דרך לגרום לאדם מולך להרגיש טוב. זה יכול לעשות לי ולבן אדם שמולי את היום. רוב הפעמים שאני מצלמת ברחוב, אני נוטה לא לביים ואלו התמונות הכי חזקות שיצאו לי – של אנשים רנדומליים."
איך זה להיות צלמת בוינה? ואיך זה פוגש אותך בקורונה?
״עברנו לפה בנובמבר 2019 והקורונה התחילה במרץ 2020. אז היו לי 4 חודשים לפני הקורונה, של היכרות עם ארץ חדשה, עם שפה חדשה ועם מעגל חברים חדש. אמנם עברתי לפה עם בן זוג אבל זה עדיין לבוא למקום זר בלי שאף אחד מכיר אותך. מאוד התרכזתי ביצירת מעגלים חברתיים וקשרים אבל זה נקטע כל כך מהר עוד לפני שזה התחיל. עם כל הקושי ניסיתי לדחוף וליצור אבל זה לא היה דומה בכלל למה שדמיינתי. כל יום ניסיתי להמציא את עצמי מחדש. למשל יצרתי איזה פרויקט עם בחורה שפגשתי באינסטגרם שעשתה סטיילינג ובמקביל עבדתי במשרה חלקית במסעדה המקומית של אייל שני. בחצי שנה האחרונה כשהכל החריף, המשכתי לחשוב על פרויקטים, וכל הזמן עשיתי דברים. אפילו כשבאתי לביקור בארץ מצאתי פרויקטים לעבוד בהם.
עכשיו, אני עובדת פה בוינה על פרויקט וידאו דוקומנטרי בשם "Pillows". הפרויקט יצא כסדרה שעוסקת בתרבות האנדרגראונד של וינה, ממנה יוצאים אנשי מפתח המשפיעים על התרבות כולה בוינה. הוידאו הראשון שאני עובדת עליו מתעד זוג מקסים שיש לו חנות צמחים בעלת שתי קומות, החנות כוללת בתוכה בית קפה בקומה למטה וגלריה בקומה העליונה. למדתי קולנוע בתיכון אז תמיד אהבתי את זה, אבל עכשיו מצאתי לי הזדמנות לעסוק בזה בדרך משלי.״
צילום הוא תחום שנשלט בעיקר על ידי גברים, איך זה מרגיש להיות צלמת שהיא אישה? האם את מרגישה פערים? או האם מתייחסים אליך אחרת בגלל זה?
״אני מרגישה שיש לי דווקא קלף בידיים. האישה מאחורי העדשה הוא סוג הצילום שאני אוהבת, שיוצרת אינטראקציות היא בעלת כוח והשפעה בסיטואציה. זה מאוד משחק לטובתי, אנשים מרגישים הרבה פחות מאוימים ממני ובמיוחד נשים מעצם היותי אישה. בגלל שאני מאוד אוהבת אנשים ויש לי גישה טובה עם אנשים אני יודעת לגרום להם להרגיש טוב בסיטואציה. למזלי עוד לא הגעתי לסיטואציה שמישהו התייחס אליי בחוסר שוויון, ואני יודעת שאם אתקל בדבר כזה אני אגיב בהתאם. אני מרגישה שאני אישה חזקה, עברתי הרבה בחיים ובמקביל גדלתי בבית שנתן לי המון ביטחון, שני אלו מאוד עיצבו אותי להיות בטוחה בעצמי…״
על אילו פרויקטים את עובדת כרגע? האם מדובר בפרויקטים עצמאיים שלך או פרויקטים בשת"פ?
״כרגע אני בעיקר מתרכזת בפרויקט הוידיאו שלי “pillows” . במקביל אני גם עובדת על פרויקט מחווה לסינדי שרמן בשיתוף עם חברה שלי שתהיה המצולמת. יצא לי לצלם לאיזה מותג בגדים בפורטוגל שהגעתי אליו דרך האינסטגרם, הם חזרו אליי ונתנו לי חופש יצירה מוחלט. בנוסף, יש לי רעיון עתידי לפרויקט סטילס אישי שמדבר על כאוס במציאת זהות, על ילדים שלא חיים בארץ המקור שלהם ואיך זה משפיע עליהם. יוצא שאני פונה הרבה לאנשים באינסטגרם וחלק פונים אליי ומשם אני מגיעה לפרויקטים. בעיקרון אני תמיד אוהבת לעבוד, בעיקר כי אני לא עושה דברים מסובכים.״
איפה את רואה את עצמך בעתיד?
״עם הקורונה שמשנה כל יום את כללי המשחק קשה לומר. אבל אני מאוד אוהבת לארגן לאנשים את החיים ואני יודעת לגרום לדברים לקרות. אז תמיד הייתה לי תחושה שאני יכולה ליהנות מניהול של אמנים או ניהול קריאטיב של מקום. וזה מתקשר לעבודה עתידית שאתחיל בה בחנות צמחים של הזוג שאני מתעדת לפרויקט "Pillows". אני לא יודעת איך אני אראה עוד 10 שנים, אני חושבת שתמיד אהייה בסוג של תנועה בדרך כזו אחרת בכל התחומים שאני אוהבת. מבחינת לוקיישן או מה בדיוק אני אעשה, אין לי מושג.״
בחרי צילום אחד או סדרת צילומים שאת הכי אוהבת וספרי לי למה
״עבדתי במסעדת "צפון אברקסס" במשך 6 שנים. בכל שנה הקבוצה של אייל שני מציעה לעובדי החברה מלגה על פרויקטים יצירתיים. בגלל שזאת חברה ממש ענקית ורוב העובדים שלה עוסקים בדברים קריאטיבים, הם מעודדים את עובדי החברה להגיש פרזנטציות של פרויקטים ואולי לזכות בקבלת מלגה. ואני הגשתי פרויקט שהתחיל כפרויקט מחווה שלי לסטפן שור שזה צלם שאני מאוד אוהבת, והפך להיות פרויקט תיעודי של בן זוגי סיימון בשחור לבן. ״
אחרי הראיון עם פדהצור יצאתי עם אנרגיות כל כך טובות. משהו באנרגיות שלה ובעשייה המתמדת שלה גרמו לי לסיים את השבוע העמוס בהרגשה פשוט טובה. היא מסוג האנשים שנותנים לך השראה רק מלדבר איתם, שמפיחים בך כוחות חדשים ומציתים לך רעיונות מבריקים כי הם מי שהם. לאחר הראיון התיישבתי והקשבתי ללהקה שלה "Bones garage", הכל התחבר לי. הבחורה שדיברתי איתה בראיון, הקרינה את עצמה על פני הצילומים שלה ועל פני המוזיקה שלה. היא לא משחקת במשחקי חיקויים כי היא בחורה כנה וישירה, שנותנת לכולנו הצצה לעולם המופלא שלה מכל התחומים שהיא עוסקת בהם. היא כאישה וכיוצרת מדברת בגובה העיניים, והפשטות הזו היא שהופכת אותה ואת היצירה שלה לדבר כל כך מיוחד.
