היי, אני עמית ביטון. דוגמנית, כותבת ויוצרת תוכן מעודד דימוי גוף חיובי ומשתפת את החיים שלי באינסטגרם בשנתיים האחרונות. הסיפור שלי עם אינסטגרם מתחיל כשנכנסתי לסוכנות הדוגמנות, Juicy, של ריי שגב. ישבתי עם ריי לשיחת היכרות ובסופה קיבלתי שיעורי בית – להתחיל ליצור תוכן.
מאיפה מתחילים? עקבתי אחרי נשים אחרות שאני אוהבת, מתחברת, נהנת מהתוכן שלהן וקיבלתי השראה. שאלתי את עצמי כמה שאלות חשובות: מי אני? מה יש לי להגיד? מהן התכונות שלי שאני רוצה להבליט? מה הסיפור שלי ואיך אני בוחרת לספר אותו? מה הצבעים, המילים והמושגים שאני רוצה שיקשרו אליי? לקחתי יומן עניתי על השאלות ויצאתי לדרך. הפוסט הראשון שאי פעם כתבתי היה על איך שפעם תמיד רציתי להיות קטנה. נמוכה יותר, רזה יותר, תופסת פחות מקום ותשומת לב.
פתחתי את הלב ושחררתי את הטקסט הזה לעולם והתגובות היו מדהימות.
וזה רק הלך והשתפר. התחלתי עם 880 עוקבים והיום אני נושקת ל-10K הנכסף. עם הזמן התחלתי לקבל תגובות מנשים שמכירות אותי וגם הרבה שלא הכרתי, שאומרות שעזרתי להן במסע שלהן לאהבה וקבלה עצמית. התגובות האלה היו הדלק שלי להמשיך קדימה והזכירו לי למה אני עושה את מה שאני עושה. לאט לאט כל החיים שלי התחילו להתקיים סביב מה שקורה באינסטגרם. לצלם תוכן – תמונות, סרטונים. זה הפך לדבר שאני עושה עם תכנון מראש עבור האינסטגרם. לכתוב טקסטים? הצלחתי לכתוב רק כשמשהו בער בי באמת וחוויתי תסכול גדול כשלא הצלחתי לבטא את מה שאני מרגישה. או להעביר אותו בצורה שלדעתי היא ברמה גבוהה והמסר שלי ברור מספיק.
המרדף אחרי מספר העוקבים, שיתופים, נתונים ואחוזי מעורבות הפך להיות בלתי נמנע עבורי. כל כך רציתי להצליח. הרגשתי שאני משקיעה את כל הזמן הפנוי שיש לי וזה עדיין לא מספיק. כשלקוחות לא רצו לקחת אותי לקמפיין כי אין לי מספיק עוקבים לא הבנתי מה אני עושה לא בסדר. אבל כל הזמן הזכרתי לעצמי שזה לא באמת משנה, שהכי חשוב שאני נהנת ושאני מצליחה לעזור אפילו לאישה אחת שמתקשה עם דימוי גוף, אהבה וחמלה כלפי עצמה.
נקודת השבירה הראשונה הייתה ביום הולדת 21 שלי כשהעמוד שלי נמחק לחלוטין בטענה של אינסטגרם שאני מתחזה לאדם אחר.
אחרי מאבקים מולם ועזרה מאיגוד האינטרנט הישראלי הצלחתי להחזיר את העמוד – רק ששבוע לאחר מכן הוא נחסם שוב. אולי זה ישמע דרמטי אבל אפילו לא בכיתי. הרגשתי הקלה. הרגשתי כמה הדברים מתגמדים ונכנסים לפרופורציות ושאני יכולה לחיות בלי האינסטגרם. חיים שהתחלתי לשכוח שהיו קיימים בכלל. אחרי שבועיים חזרתי, המשכתי לעשות את מה שעשיתי עד אז. פשוט הייתי אני ואמרתי את מה שהיה לי על הלב – אבל הורדתי רגל מהגז. לחיות במרדף זה בלתי אפשרי, חזרתי ללמה שלי והחלטתי שאני עושה מה שכיף לי וטוב לי ולא מה שמצופה ממני לעשות.
אבל הקושי האמיתי שלי ליצור תוכן ולהמצא במרחב האינסטגרמי התחיל כשהדרך שבה ראיתי את עצמי הפסיקה להיות דרך עיניים חומלות ואוהבות. אלא דרך ביקורתיות ושיפוטיות. הגוף של השתנה בחודשים האחרונים, יותר סימני מתיחה בעוד מקומות, כמה קילוגרמים נוספים והרבה פחות חמלה. לא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב בצורה כנה על אהבה עצמית כשאני לא נמצאת במקום שמאפשר אותה. יותר גרוע מהכול, הרגשתי אשמה על הרגשות האלו. הרגשתי שאני צריכה לעמוד בסטנדרט שהצבתי לעצמי ולאחרות על אהבה וחמלה כלפינו. אז יצאתי לחופש, לאט לאט. ואז בבאת אחת וכתבתי פוסט.
הפוסט מסביר חלק מהדברים שלא סיפרתי לכם כאן.
בתקופה שבה אני יוצרת תוכן למדתי שככל שאני חופרת יותר פנימה ומשתפת את התחושה שמרגישה הכי ״שלי״ – ככה הד ההזדהות שלה יותר גדול. חלק כתבו לי תודה שאמרתי את הדברים בצורה הפגיעה הזאת. שהן מרגישות שזה נותן להן לגיטימציה לדבר על מה שהן מרגישות בכל מה שקשור ליצירת תוכן ולרשתות חברתיות בכלל. במרחב שנקרא אינסטגרם אנחנו מקבלות השראה, ביטחון, קשרים חברתיים והרבה הזדהות כל עוד אנחנו עוקבות אחרי עמודים שגורמים לנו להרגיש טוב.
אבל, וזה אבל גדול – יש צד חשוך וממכר לאינסטגרם. צד שהרבה פעמים שואב מאיתנו הרבה אנרגיות. אנשים יפרסמו את הצד ה״יפה״ אם לא ה״מושלם״ של החיים שלהם. וזה יצור אצלנו ציפיות לא הגיוניות מהחיים שלנו. גם אם אנחנו רוצות וגם אם לא יש לתוכן הזה השפעה עלינו. במיוחד בתור יוצרות תוכן. אנחנו בודקות את ההישגים שלנו כל הזמן, משוות את עצמינו לאחרות. האפליקציה עצמה היא מאוד כפוית טובה אל יוצרי תוכן והרבה פעמים מצמצמת את החשיפה או משנה את האלגוריתם לרעתינו. ואני לא אתחיל לדבר אפילו על האפליה על בסיס מבנה גוף ועל כך שאינסטגרם מורידה תמונות של נשים שמנות בבגד ים אבל לא של נשים רזות חצי ערומות.
אז לא יצאתי למסע רוחני בזמן שלא נכחתי באינסטגרם אבל כן הגעתי לתובנות שהייתי זקוקה להן. אם אתן מרגישות שאתן צריכות הפסקה- קחו אותה; תקשיבו לבטן וללב שלכן ותגנו על האנרגיות והנפש שלכן. העולם ממשיך להסתובב ואתן לא תפספסו כלום – מי שמתגעגע? יתקשר. אני לא מושלמת ולעולם לא אהיה, אבל אני מרגישה כל רגע בחיים שלי, ותמיד יהיה לי מה להגיד.
