עברו לא מעט מים בנהר חיינו מאז שהתעמתתי, קבל עם ואינטרנט עם קים קרדשיאן בפעם הראשונה. מאז הספקנו שתינו להתבגר ולהרחיב את האימפריה כל אחת בתחומה. היא סיימה חוזה ריאליטי ונישואים. אני התחלתי תואר ראשון בלימודי מגדר. היום ממרום כמעט שנתיים, אני חייבת לקימי ולעצמי סוג של התנצלות. כשכתבתי את כתבת הביקורת והניתוח שלי על ליין ההלבשה התחתונה של קרדשיאן אי שם בנובמבר 2019 הייתי בטוחה שיש לי את כל התשובות. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון.
אחד הדברים שאני מזהה בתהליך פיתוח תודעה פמיניסטית הוא שיש לו שלבים. הראשון- ההתוודעות וחשיפה לעוול הנוראי שנעשה לנשים משחר ההיסטוריה. ממש כמו הרכבת משקפיים עם עדשות מיוחדות, מתחילות לראות את העולם בצבע. מתוך השלב הראשון גדל זעם וכעס, כמיהה להפוך עולמות בצורה נחרצת, הפיכת כל אבן ולהגיע לשורש הבעיה. מתחילות לקרוא וללמוד פמיניזם בניסיון העמקת הזהות. וכמו בכל דבר אחר בחיים יש כמעט בר שהניתוח של המציאות בעדשות המשקפיים החדשות יהיה פשוט ובהיר, יש טובים ויש רעים נכון? – ״לא הכל שחור לבן״ (נ. קילה)
עם כניסתי לעולם האקדמי והחשיפה לעוד כתבים, מקורות מידע וכלים להרחבת הידע והתודעה הפמיניסטית שלי התחלתי להבין כמה שאלות בעצם נוספו לי. ועד כמה הטוטאליות שנמצאתי בה בעבר בעצם מגלמת בתוכה נקודות עיוורון רבות.
בזמן שעבר מאז כתיבת הכתבה ההיא התחלתי להרצות ולהעביר את ההרצאה שלי ״את כל כך יפה אבל״ בפני קהלי נשים ונערות מגוונים. ההרצאה עוסקת (בין היתר), בסיפור האישי שלי – כיצד באמצעות פיתוח תודעה פמיניסטית הצלחתי לגבור על האופן שבו אידיאלי יופי ניהלו ודיכאו את חיי. מטרת ההרצאה היא לשתף את הדיון שנוצר לי בצורה טבעית בין זהות, מגדר ודיכוי דרך קטגוריית הניתוח של אידיאל היופי. באחת ההרצאות פנתה אליי נערה מבריקה ושאלה אותי ״אבל איך את מעיזה לצאת כנגד אידיאל היופי כשאת עומדת פה על עקבים, מאופרת, עם לק ג'ל? ״
הפנייה שלה הייתה קריאת התעוררות עבורי לעשות חשבון נפש.
איך אני יכולה למחות כנגד אידיאל היופי כשאני חלק ממנו? ואף משרתת אותו? על אותו משקל שאלתי את עצמי – איך אני יכולה להטיף לקבלה עצמית כאשר יש לי ימים (לא מעטים) של דימוי גוף שלילי? אני דוגמנית, חלק מתעשיית היופי ותרבות הצריכה, אישה שבונה ציפורניים, מתאפרת. אני מחכה שהוא ישלח הודעה קודם, לא יודעת להחליף גלגל ברכב ( כלומר עברתי הדרכה אבל מפה ועד לצרף אותי כחברת צוות למוסך השכונתי…). פועלת בדרכים רבות ש״אינן פמיניסטיות״ ואף משרתות את הפטריארכיה אני, אם לצטט את רוקסן גיי, פמיניסטית רעה.
גיליתי שקיים פער בין אידיאולוגיה לקושי ליישמה בשטח.
אז אולי בעצם, אני וקימי לא כל כך שונות? ואולי בגלל זה היא דמות כל כך מרתקת ואמביוולנטית בעיניי? משום שהיא מציבה מולי שאלות קשות שאני לא יודעת לענות עליהן? משום שהיא פועלת בדרכים שאני לא מצליחה לקבל/להבין אותן? קים מסמלת דיסוננס שבנות הדור של הגל הנוכחי של הפמיניזם נתקלות בו. מצד אחד אימפריה של כסף ועסקים ומנגד כזו שנבנתה על קלטת סקס שבעבור רבים נחשבת מפוקפקת. מותר ומצופה מנשים להיות מיניות, אבל לא יותר מדי.
מצד אחד היא מביאת הבשורה של תרבות הריאליטי, הטראש והרשתות החברתיות. ומנגד סטודנטית למשפטים ואקטיביסטית לזכויות אדם. מצד אחד בעלת מותג שדוגל באינקלוסיביות, המציע דגמים שמגיעים עד מידות 6xl ומציג גיוון בקמפיינים שלו. ומנגד כזה המציע מחטבים ומרטש את הדוגמניות שלו.
אולי זה בלתי אפשרי ולא צריך גם להיות רק דבר אחד?
יש שני דברים בטוחים בחיים האלה:
1. מוות
2. ההבנה של שבט קרדשיאן- ג׳נר איך להישאר רלוונטיות
מדובר במכונת יח״צ משומנת שמכירה בכך שעל מנת להישאר בתשומת הלב הציבורית יש ליצור פרובוקציות שעבור חלק מהוות שחרור והעצמה ועבור אחרות ככל הנראה ההיפך הוא הנכון. אז אני אשאל שוב – האם קים חלק מהבעיה או הפתרון? והתשובה המפוקחת שלי שכנראה קצת מהכל, קים יכולה ועושה מה שבא לה. היא לא אשת חינוך או פוליטיקאית ובעיקר לא חייבת כלום לאף אחד. ומי אני שאשפוט ואבקר אישה לגביי הבחירות שלה? אני בוודאי שלא חושבת שאפשר להכתיר את קים כמובילת הגל הרביעי של הפמיניזם של ימינו או בתור אייקון לדימוי גוף חיובי, בסופו של דבר אישה שעורכת (לכאורה) בפוטושופ את גופם של ילדיה בטוח לא יכולה להיות סמל של דימוי גוף בריא ומאוזן.
התפקיד שלנו בתור אינדיבידואל הוא לקחת את האחריות ולבחון ולהבין עם עצמנו כמה מתאים לנו לדמות לה.
זה לא המה זה האיך: הבחירות של קים הן לא האישיו, היא רשאית לחיות את חיה ככל העולה ברוחה. אם כבר להיפך, מהות הפמיניזם הוא עצם הבחירה של אישה על חיה והצגת כמה שיותר אפשרויות חיים על מנת שנשים יוכלו לבחור לעצמן מה נכון להן. הבעייתיות נובעת מן העובדה שמדובר באישה שאומנם עושה בחירות פרטיות אך אלו לעיני העולם כולו ובעלות יכולת השפעה חברתית עצומה. כשבנות שבט קארדשיאן – ג׳נר מתנערות מניתוחים פלסטיים, פוטושופ או גורמים אחרים המעורבים בנראות החיצונית שלהן הן עושות נזק לקהל הצעיר שצופה בהן מסביב לעולם ורוצה לדמות להן בכל מחיר. כבד ככל שיהיה.
קים שיתפה בעבר שהיא סובלת מ״באדי דיסמורפיה״ או הפרעה בדימוי הגוף. מדובר בהפרעה סומטופורמית, שהסובלים ממנה מוטרדים בצורה מופרזת ממאפיינים בהופעתם החיצונית שהם תופסים כפגמים, דבר הגורם להם מצוקה עזה או פוגע בתפקודם בתחומי חיים שונים, כמו תעסוקה או חיי חברה. (מתוך ויקיפדיה)
אני משאירה לקים ואחיותיה פינה של חמלה בליבי. כאחת המתמודדת עם באדי דיסמורפיה. אני אמפתית לסיפור האובססיה לשלמות פיזית. תחושת אובדן היאחזות במציאות. אני מבינה למה קים ״צריכה״ להיות מושלמת כל הזמן. במידה מסוימת, היא ואחיותיה כלואות בבית סוהר של סטנדרט שהן בעצמן מייצרות אך לא עומדות בו.
ובמובן הזה אני מצטערת וחשוב לי להדגיש. הביקורת שלי אינה כלפי הנשים שמרגישות חוסר ביטחון ורוצות לקנות מחטב מ-SKIMS. אלא כלפי החברה שאנחנו חיות בה שמאפשרת לתופעה הזו להמשיך להתקיים. בשאלת ההיענות לסטנדרטי היופי אני עונה שהדבר המשמעותי הוא יכולת הבחירה והעמדת המציאות שלנו בסימן שאלה ולא כגזרת דין. מותר ללבוש מחטב ומותר גם לא. השאיפה בעיניי צריכה להיות לאט לאט להיפרד מהתלות שאנו חשות אל ״גלגלי העזר״ של היופי. וגם אם כן להיעזר, אז לפחות מתוך מודעות ובחירה שקולה. להבין שהערך שלנו לא טמון שם.
אני אמביוולנטית לגביי משפחת קארדשיאן וככל הנראה גם אשאר, אבל מנקודת המבט של היום מסוגלת לראות בראייה רחבה יותר גם את הערך המוסף שלהן. הפמיניזם של ימינו לא מצא את התשובות לכל השאלות, אם כבר עורר רק יותר שאלות ומחשבות. יתכן והתשובות הנכונות הן אלו הנובעות מאיתנו בצורה כנה וטהורה, מה מתאים ונכון לנו במסגרת המצב הנתון. או כמו שאמרה רוקסן גיי ״אני מעדיפה להיות פמיניסטית רעה מאשר לא להיות פמיניסטית בכלל״.
