שתי מחלות קיבלתי בירושה מסבתא שלי – האחת האהבה למתוקים והשנייה האהבה לנעליים. מדובר במחלות חשוכות מרפא, שרק מתדרדרות כמו כדור שלג ענק שמתגלגל ולא נראה שיש לו מעצורים. אל מחלת המתוקים אני בטוחה שעוד נגיע אך היום אני רוצה לדבר על מחלת הנעליים. זו שעם השנים הפכה להיות התמכרות לקניות רצינית.
זה מתחיל לפני כשני עשורים. יש אצלי בבית תמונה מפורסמת אולי בגיל שנתיים צועדת בנעלי העקב של סבתא שלי, מרוצה מעצמי עם חיוך מאוזן לאוזן. האירוע מסלים כשכל המתנות שאני מבקשת לימי ההולדת שלי בהמשך זה בגדים או נעליים. בלבד. לא רוצה משחקים, לא צעצועים ולא בטיח. אם נקפוץ קדימה לאיה של גיל 23, המצב לא בהכרח שונה. אלא שהיום אני לא צריכה לחכות שיקנו לי.
סגרי הקורונה היו זמן מעולה בשבילי ללמוד את אומנות ה"הזמנה באינטרנט". זמן שהנגיש עבורי חווית הקנייה כי לצאת מהבית… לקניון הומה אדם… זה כבר ממש לא לסבלנות שלי. העובדה שארון הבגדים שלי לא נסגר עד הסוף מהעומס. או שבכל ארונות הנעליים שלי אין מספיק מקום (עד לרמה שיש נעליים שקבוע עומדות מחוצה להם) וכן גם שחשבון הבנק שלי כבר צועק הצילו. לא עוצרות אותי מלהזמין עוד. שום תחושה לא משתווה לתחושת הריגוש כשהשליח דופק בדלת עם החבילה שלי. שבה שוכב משהו (אני כבר בשלב שלא משנה מה) חדש ונוצץ ומושלם והוא בשבילי.
אני מאמינה שהשלב הראשון והחשוב בפתירת בעיה כלשהי הוא לזהות אותה.
אני כבר יודעת להודות שיש לי בעיה. יש לי התמכרות לקניות. מודה. מצד שני איך אני אמורה לא להיות מכורה??
יש לי גם גורם גנטי וגם גורם חיצוני. משמע אין לי סיכוי (מסירה אחריות). מה הכוונה בגורם חיצוני? כל הודעה שאני מקבלת בטלפון היא על מבצע פה ומבצע שם (בחנות X יש סייל ענק וזה רק עד היום בלילה! וזה בדיוק על נעל שחלמתי עליה המון זמן!). אז עכשיו זו בדיוק ההזדמנות שלי לקנות כי אחר כך יעלו חזרה המחירים, או שחלילה ייגמר המלאי (!!!!) או שזה באינסטגרם, שבכל גלילה תמימה קופצות לי פרסומות ובלוגריות שמזינות את ההתמכרות בפרסומים של קודי קופון (ואמירות כמו –"אתן חייבותתתתתת את זה"). אז מה אני אגיד לכן אני חלשת אופי בקטעים האלה [שנייה מילה לגבי בלוגריות – ברור לי שפרסומות ושיתופי פעולה זה הפרנסה שלהן וזה בסדר גמור, פשוט קשה לי עם אופן ההנגשה של הדברים כאילו אני באמת "לא אצליח" לחיות בלי מוצר X. הרי אין לזה סוף.]
מול ההתמכרות לקניות עומד הרצון שלי באמת להתאפס על עצמי.
אני רוצה להיות בן אדם שמתנהל חכם עם הכסף שהוא מרוויח. בכל זאת אני רוצה יום אחד לעזוב את הבית, לטוס קצת לחו"ל, אולי לאכול איזה משה. ומעבר לזה אני רוצה גם להיות בן אדם שקונה בצורה ירוקה. בעיית האקלים היא בעיה שידועה לכולנו, וחלק ענק ממנה הוא תעשיית האופנה. בעקבות הנזקים שהיא יוצרת לכדור הארץ יצא תנועת REMAKE עם אתגר חדש שנקרא – No new clothes 90 days. מי שמשתתף באתגר מתחייב לא לרכוש בגדים חדשים במשך 90 יום (אלא לקנות יד שנייה בלבד או לא לקנות בכלל). זאת על מנת לצמצם את הרעלים הנפלטים, המים המבוזבזים והפסולת שנערמת כתוצאה מייצור בגדים עודף. הנה אתגר מדהים וחשוב שאני, בתור אחת שנרדמת בלילה עם האייפון על הפרצוף בעודי גוללת באתרי קניות, ממש לא בטוחה שהייתי מסוגלת לעמוד בו! כרגע לפחות.
אבל בתור מישהי שמודעת לבעיות, ועדיין אוהבת ומעריכה אופנה ניסיתי למצוא לעצמי דרכים לפתרון הבעיה.
אם גם אתן חוות מה שאני חווה מזמינה אתכן להצטרף לבחירות שעוזרות לי. קנייה איכותית, יד שניה, הצבת אתגרים וקנייה מחושבת. הרי זו לא הכמות, זו האיכות וזה נכון. במקום לקנות 20 פריטים ברשתות זולות לאחרונה אני מעדיפה להשקיע את הכסף שלי בפריט או שניים איכותיים שאני אוהבת במיוחד ולדעת שיישארו איתי עוד שנים. אני משתדלת לעבוד על עצמי בתחום היד השניה נושא שמתפתח בארץ מיום ליום אפילו באונליין, בלי לקום מהספה. בונוס.
אישית אני מרגישה שלהציב לעצמך אתגרים זו דרך מעולה עבורי. אולי אני לא מוכנה לאתגר של 90 יום אבל מדי פעם אם אני מרגישה שהגזמתי אני בולמת ומכריזה שהחודש אני לא קונה כלום! ככה. חותכת חד וחלק. כמובן שחלק מהעניין זה לספר לכמה שיותר אנשים על זה מה שמדרבן אותי עוד יותר לעמוד באתגר. ואולי הכי חשוב להיות מחושבת ולשאול את עצמי – האם אני קונה כי אני באמת צריכה? או כי יש עליו כרגע הנחה?
