מה יכול להיות רע בסידני סוויני בבגד ורוד וצמוד? מסתבר שהכל. כפי שדיווחנו לכן.ם, קהילת הבלט העבירה ביקורת על התמונה של הכוכבת מתוך צילומים בהשראת עולם הריקוד. זה הזכיר לי רגעים כאלו שאת בדיס עם חברה, וכל דבר קטן שהיא עושה מעצבן אותך. כי כבר צברת עליה כבר תקופה, ויש פשוט יותר מידי היסטוריה. אז ככה זה גם עם עולם המחול ועולם האופנה. שתי חברות טובות, שבמשך שנים זו לצד זו. כל אחת עם המורכבויות שלה. והאגו העצום שלה. ובכל זאת, איכשהו, הן תמיד נפגשות ומתקיימות יחד. איפה הכל התחיל ולאן זה הולך ומי צריכה להתנצל בפני מי? כמה נקודות חשובות…
סרט ריקוד האופנה הראשון
הביקורת ברשתות החברתיות על סידני סוויני היתה בין היתר, שהיא לא רקדנית אמיתית ו"להבא" יש להביא רקדנים אמיתיים לצילומים בנושא ריקוד. מי יספר להם שצילומי אופנה נעשים באמצעות רקדנים כבר שנים. לפני כ-100 שנים הרקדנית הצרפתית לואי פולר צילמה סרט המוקדש לעיצוב ולריקוד מודרני. פולר, ממייסדות תנועות האוונגרד והאר-נובו בפריז בראשית המאה העשרים, יצרה את הסרט כחלק מכוריאוגרפיות שונות שיצרה תחת השם "הריקוד המתפתל". בסרט היא לבשה שמלת משי לבנה גדולה, ותנועותיה יצרו בבגד גלים שהוארו באורות צבעוניים.
גופה של פולר הפך לשחקן משני לעומת הנוכחות המרשימה של הבגד עצמו. עצמות הגוף לא היו נראות או מודגשות כמקובל אצל הבלרינה. והגוף היה בעצם חסר מיניות גם בהשוואה לריקודי הקברט של זמנו. פולר, שעיצבה גם תלבושות לבמה, הבינה די לראשונה את הכוח בין בגד, תנועה ותאורה. בתצוגת SS20 הציג אחד מבתי האופנה האהובים עליי, איסי מיאקי, רקדניות שלבשו שמלות אווריריות וצבעוניות. שמלות שתוך כדי תנועה (סיבובים וגלגולים) שינו צורות. דבר שלדעתי היה מחווה ללואי פולר המדוברת.
כמה שנים אחריה, ה"אמא" של האופנה נכנסה למערכת היחסים גם כן.
קוקו שאנל החלה לעצב תלבושות לבלט האופרה של פריז, לאחר שצפתה בהופעת הלהקה בפעם הראשונה. היא יצרה תלבושות להפקת הבלט Le Train Bleu אבל האמת שזה לא הלך כל כך טוב. בעוד שבעולם האופנה שיבחו אותה על שחרור האישה מהמחוך. עבור הרקדנים היא יצרה חוסר נוחות – עגילי פנינה גדולים שהקשו על שמיעת המקצב במדויק. או סריגים שהקשו על אחיזת הרקדן ברקדנית בעת ההנפה באוויר. במאה הבאה, שרה ג'סיקה פארקר (שקשה להפריד אותה מבגד הגוף וחצאית הטוטו הורודים) הצטרפה לחבר המנהלים של הבלט הניו יורקי. היא גרמה לכך שמעצבי אופנה גדולים יקחו חלק בעיצוב תלבושות ללהקה. צעד שסחף קהל יעד חדש והגדיל לבלט את ההכנסות.
אם כך, לאורך ההיסטוריה, אופנה וריקוד תמיד התקיימו זו לצד זו, אבל לא ניתן להמשיך לפני שנזכיר כיצד נפגשו בבן אדם אחד.
המעצבת איריס ואן הרפן, שידועה כזו שגילתה את סוד הקסם הטמון בשילוב טכנולוגיה לאופנה, מכירה גם בחשיבות התנועה, בעצם בכל שריר בגופה. היא היתה רקדנית לפני שהיתה מעצבת. וטענה שהחיבור הוא בלתי נמנע – "עיצוב אופנה עילית מושרש באמנות ובתנועה". ואן הרפן למדה בלט קלאסי בילדותה בכפר חקלאי בהולנד. שם פגשה לראשונה במשחק הטריקי בין גופם של רקדנים לחלל המקיף אותם.
חקר הקשר בין גוף והתנועה הוא לעתים קרובות נקודת המוצא של קולקציות הבגדים שלה. היא מתארת את היצירות שלה כ"רוקדות לפי זה שלובש אותן". בקולקצית SS23 שלה לא ניתן לפספס שהיא מודעת לסימביוזה. עם קפלים בבד שבתנועה נראים כמו אדוות במים, שמלות עם סיומות מפוצלות שנראות כמו זנבי ציפורים בתעופה, שיפון אדמדם שהאור המשתקף בו בכל צעד גורם לו להיראות כמו אור להבה מרצדת. או אפילו תלבושות העשויות מחוטים צפופים שבתנועה הופכים לקצף גלים.
האשליות האופטיות בדגמים של ואן הרפן מתגלות במלוא תפארתן כשלובש הבגד מתחיל לנוע.
הם מגלמים את שיווי המשקל העדין בין רוח לחומר. וכך עבור המעצבת ריקוד ואופנה מתבססים על עיקרון פיזיקלי זהה. בין אם זה עור וגידים ובין אם זה משי או צמר, החומר קיים, והנשמה שמפיח בו האומן – הכוריאוגרף או המעצב, הופכים אותו למה שהוא.
אז עולם האופנה הצליח לחדור לתוך העולם הריקוד, השמור והמוקפד. וגם באופנת הרחוב ניתן לראות את החיבור. טרנד ה"בלט קור" שצץ בשנה שעברה כולל את נעלי הבלרינה של מיו מיו, סרטים בשיער ובצוואר, חצאיות טול וטייצים. כולם אלמנטים שיצאו מהסטודיו לסטריט.
ולמה אנשי האופנה כל כך אוהבים מחול? ריקוד, זהו סוג האומנות האליטיסטי והתובעני ביותר.
לא כל אחד יכול להשתתף בו. צריך טכניקה והבנה עמוקה עבורו. כמו אנשים המבינים באופנה, גם על רקדנים ניכר תחום העיסוק שלהם רק במבט. זה סמל סטטוס, זה מראה שאתה משקיע, שאתה מעודכן, שיש לך טעם טוב, שאתה מעריך עבודה קשה והקרבה. ואנשי האופנה קצת אוהבים את זה.
ולמה אנשי המחול כל כך כועסים על אנשי האופנה? ניתן להסיק את זה מהתגובות על הצילום של הסוויט הארט האמריקאית.
הרקדן עובד כל חייו כדי להגיע לשלמות מסוימת, קדושה נשגבת. אנשים שלא עוסקים במקצוע ורק רומזים על הבנה בו, מזיזים משהו אצל הרקדן. הוא שעובד כל כך קשה כדי לקבל את החשיפה שלו והפידבק על הפוינט המושלם. לא יכול להתחרות כאשר שחקנית אמריקאית תורנית מגיעה לכל העולם על פוינט ממוצע.
אבל, יש לשים את האגו בצד, ולזכור- שאופנה ניזונה ומזינה את הכל – כמו שכבר ראינו ככה היא עם עולם הקולנוע, או ציור, או אדריכלות, אז גם עם עולם הריקוד. האופנה משאירה את עולם הריקוד כה נשגב בתודעה שלנו, ובכך היא עוזרת לו המון. ומעבר לזה שאופנה משמרת את ההילה שסביב המחול, היא גם מנגישה אותו. האלמנטים האלו של הבלט יוצאים מהאולמות הסגורים למגזינים, אינסטגרם וטיקטוק, והיציאה הזו מסייעת למקצוע הקלאסי להיתפס כעל זמני, כנצחי, גם בקרב הדור הציני שמבין שהכל חולף.
אופנה ומחול, כל כך טובים זה לזה, לעיתים מזיקים זה לזה, אבל זה גם קורה כשמדובר בחברות טובה – הם בלתי נפרדים זה מזה.
