זהו וידוי קשה מנשוא אבל מעולם לא הלכתי בשבוע האופנה בישראל. לא צעדתי, לא הטבעתי רגל במגף עם המון נוכחות – אני פשוט לא הייתי בשבוע האופנה בישראל. לא הייתי גם בשבוע האופנה בשום מדינה זרה, אבל אני חולמת בקטן בינתיים. אני בתולת שבוע האופנה. אני לא יודעת מה אמור להיות, אני לא מכירה את קוד הלבוש של הגאלה, אין לי שום מושג איך מתנהגים. לרוב כשאני באה להשקות (באתי להשקה אחת כל חיי) אני נתקעת בכיסא, אומרת שלום ליח"צנית שהזמינה אותי, בולעת מסטיק תוך כדיי (בטעות). זה אמור להיות אותו דבר? ואיך לא מסתבכות עם מה ללבוש?
גם השנה יתקיים שבוע האופנה הישראלי לקראת בוא האביב – ליתר דיוק, השנה הוא יתקיים בין ה-19 עד ה-22 במרץ.
שזה זמן מושלם לגמרי/ התחדשות העונות, לא חם מדי, לא קר מדי/ התקפי האלרגיה בשיא וגורמים לנו לשנוא את עצמנו ואת המהות השברירית וכך, אוטומטית, יעודדו רכישה אימפולסיבית. קלאס. אין ספק שהרקע הפוליטי והאקטואלי הוא גם מרקע סקסי ביותר לעיסוק באמנות גבוהה וסטיילינג. משבר כלכלי, מיתון, כדור הארץ עומד פשוט לקרוס עלינו, רעידות אדמה שמביאות מוות בכמויות אדירות. יש שיגידו שזה זמן איום ונורא לעסוק בו בגדים. אני חושבת שאולי זה דווקא הזמן ההכרחי ביותר לעסוק בו במה שיפה.
טור זה, שיפרוס בקרוב את ציפיותיה של חובבת אופנה שהיא אישה רגילה בסך הכל (לא דוגמנית, לא מעצבת, סתם אישה צעירה רגילה עם עבודה רגילה בעלת חיבה להדפסים ושכבות) נכתב טרם מסיבת העיתונאים הרשמית המכריזה על האירוע. אני לא הייתי באף שבוע אופנה, וכל המידע שיש לי כעת על שבוע האופנה בישראל 2023 מתבסס על שלושה פוסטים ממוחזרים באינסטגרם של מוטי רייף. אין לי מושג מה הולך להיות – אבל בוודאי שיש לי מושג מה אני רוצה שיהיה. לא ששאלו אותי בהנהלה, אבל למקרה ומתעניינים, אני מציגה בפניכן את התמצית של מה בחורה ממוצעת יכולה לרצות משבוע האופנה.
1.רוצה לראות אנשים אמיתיים במסלול
אנחנו כולנו על זה שהשנה היא שנת 2023. לא יכול להיות שבישראל, מעוז המטר שישים, יצעדו דוגמניות מסוג ספציפי אחד. אני לא הראשונה ולא האחרונה שתדבר על אידיאל היופי המוגבל בתעשיית האופנה – בכנות, אין כבר מה להגיד. הכל נאמר. (ולמרות שבשבוע האופנה ניו יורק שנערך בשבוע שעבר הגיוון נעלם) אני רוצה לראות שמנים ושמנות, שמחים ושמחות, אנשים שלא הולכים כמו מכונה, שהבגד נועד לרוח הפנימית שלהם כמו לגופם, מהלכים בהנאה על המסלול. דופקים המבורגר על המסלול. נהנים מאיפור של אופוריה.
אני לא יודעת, לא אכפת לי. הפנטזיה הזו שאומרת שעולם האופנה הוא בשביל החלומות ולכן לובשי ולובשות הבגדים אמורים להיראות כמו החלום של כל אחד מאיתנו צריכה כבר מזמן להיות מתורגמת אחרת. ואכן הצעדים בתעשייה הם לכיוון. יש פה דוגמנית שמנמנה, דוגמנית עם עור לא אחיד, ודוגמן שחור. התחושה היא שיש תקן של 10% לאנשים "אמיתיים". בואו נעשה את זה אחרת בבקשה. ממוצע הגובה הישראלי לנשים בוגרות הוא 1.61 מטר.
2.רוצה פתרונות לעוולות העולם
סגרנו את הפינה שהעולם קורס לתוך עצמו. אני אבקר השנה בשבוע האופנה וכאשר אני אעשה את זה אני לא אשכח לרגע שבחוץ יש פיגועים, כיבוש ושלטון מושחת לחלוטין. אני רוצה את האסקפיזם, בוודאי, אבל אני רוצה גם שהאופנה תעשה משהו עבור האנשים. זה לא הרעיון כולו? בולנטיין דיי נערכה תצוגה מקסימה של בוגרי קורס A-Z בשנקר בעקבות אלבר אלבז. היצירות הטובות ביותר, שזכו במלגה באדיבות משפחתו של אלבר – הן גם היצירות שיש להן פונקציה אמיתית עבור מי שלובש אותן.
יצירות שהן לא רק הצהרה אמנותית ורמה ממש גבוהה של בגד. הן משרתות את הצרכים של הלובשות אותן, צרכים יומיומיים כגון הגנה עצמית. זה מה שאני מתכוונת אליו כשאני רוצה פתרונות. ברור שאני רוצה חולצת בטן מהממת, אני רוצה תיק של בלנסיאגה, סבבה. מה שווה תיק של בלנסיאגה כשהאוטובוס שלך לא מגיע בחיים, תגידו לי?
3. רוצה שיהיה פאקינג fine
הודיתי בפה מלא שאני חובבנית מוחלטת, שאני חדשה ובתולית בסוגיית שבוע האופנה. אבל אני לא חדשה בתצוגות אופנה ובתערוכות, וסוגיה בולטת לעין שישראל נופלת בה היא התשתית. התערוכות יכולות להיות מדהימות, והבגדים נהדרים, ואת רואה שכף הרגל של הבובה נופלת. השמלה מוצגת לראווה, ואת רואה את האבק שהצטבר במוזיאון שלא נוקה 4 שנים והפנטזיה שלך על השמלה הנהדרת הזו פשוט הולכת לעזאזל. אלו הפרטים הקטנים שמשאירים את ישראל מאחור בתחום, אם בכלל. יש פה רוח אנושית מדהימה, אופי והשראה בלי סוף. יש מעצבים ומעצבות מקוריים ומקוריות, שסוללות פה את הדרך לשנים הבאות, שנותנות מקום לאופנה מסורתית ולאופנה חדשנית. אבל אי אפשר להתעלם מהסביבה שהאופנה הזו נמצאת בה. חולון היא לא פריז, זה נכון, והתקציב הישראלי לעומת זה הבינלאומי לא דומה כלל. אבל אפשר לדאוג לרגליים של הבובה, ואפשר לוודא שהפאה נוקתה ב-20 שנה האחרונות. וזה מה שהופך תצוגה טובה לנהדרת.
טקסט יומרני וכוחני זה נכתב טרם פרסום הליינאפ, הלו"ז, המעצבים של שבוע האופנה. זה טקסט טבולה ראסה, על דף חלק, שנותן ביטוי לגחמות הקטנות של בחורה בת 25 עם קריצה לעולם האופנה והאמנות. לא שום דבר מעבר לזה. ועדיין, עבור מי הוא שבוע האופנה אם לא עבור האנשים עצמם?
