בקורס המחוכים של המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה החליטו לחקור את התאמת הפריט למאה ה-21. כעת לקראת יום האישה יוצאים מהקורס 5 דגמים סופיים המבקרים תופעות חברתיות ותרבותיות שאנו חווים בשנים האחרונות. וכן גם משפיעות על נשים לאורך ההיסטוריה. אז מה היו הדגמים המסקרנים ביותר שעיצבו הסטודנטים?
זו הפעם הראשונה שקורס הסטודיו הקונספטואלי, "לחופש נולד/ה – התמחות במחוכים", נלמד במחלקה לעיצוב אופנה ויצו חיפה.
את הקורס בו לומדים סטודנטים בשנה ג', מוביל איהב ג'יריס, מרצה חדש במחלקה. רחל גץ-סלומון, ראש המחלקה לעיצוב אופנה במרכז האקדמי ויצו חיפה מוסרת כי הבחירה בג'יריס להובלת הקורס הייתה טבעית. "איהב מתמחה בעשייתו במבנים מחוכים. תחום המחקר שלו כולל התייחסות מעמיקה בהיסטוריה של החזייה ומכשירי החזקת הטורסו הנשי. שותפתו להנחיית הקורס היא מרינה מוחין. היא אחראית על הצד הטכני ומומחיות בארץ בבניית מחוכים." על הסטודנטים היה ליצור מחוך חדש תוך פיתוח שפה עיצובית חדשה ומקורית. כאשר העיצוב יתכתב עם העידן הנוכחי ויתייחס לשינויים טכנולוגיים, תרבותיים וחברתיים. בקורס הם למדו על ההיסטוריה של הפריט מבחינה טכנית ומגדרית. וכיצד העיצוב מצליח לשנות את מבנה הגוף ואת הממד החזותי שלו.
בין הפרויקטים ניתן היה לראות כיצד נושאים חברתיים שונים מהזמן הנוכחי באים לידי ביטוי בעזרת "מחוך". 2 הדגמים הראשונים דיברו על שינוי האקלים והנזקים הסביבתיים.
כך לדוגמא הפרויקט של הסטודנטית יובל בארי שנקרא SKIN דיבר על תעשיית הבשר והעורות. בארי השתמשה בדימוי של טבלאות הקצבים בכדי ליצור שמלה העשויה כולה מחומר ביופלסטי שהכינה בעצמה. "את הביופלסטיק יצרתי בתהליך של בישול מאגר – ג'לטין צמחי המופק מאצות ים. בתהליך החקר החומרי רציתי ליצור חומר טבעי ומתכלה שיחקה מרקם של עור אדם".
גם הדגם של הסטודנטית פאטמה דבאח היה עשוי כולו מחומרים "טבעיים". או יותר נכון פסולת שהיא מצאה בטבע. "במשך שבועות הלכתי לים ואספתי פלסטיק שנזרק על החוף. זאת במטרה להעביר אותו תהליך מחזור. גרסתי, צבעתי והמסתי. דרך הפרויקט אני רוצה להביע מחאה וביקורת על החברה שלנו שמשאירה אחריה פסולת וגורמת לכולנו 'לשחות' בו" משתפת דבאח. ואכן ממבט ראשון לא ניתן לשים לב כי מדובר בפסולת. עוד סיפרה הסטודנטית כיצד בנתה את הצללית המיוחד כך שתסמל כיצד הים "יורק" עלינו בני האדם חזרה את הפסולת.
בעוד דגמים אחרים התמקדו דווקא בגוף, דימוי האישה ורגשות.
פרויקט ייחודי נוסף הוא זה של הסטודנטית נורמן עאסי הנקרא CATCH ME. עאסי בחרה לבנות מחוך חדשני שמטרתו להחזיק ולהגן על כל האיברים הרגישים והחשובים בגוף. הנושא בא לידי ביטוי בשילוב החומרי המיוחד שבין רשת הברזל הקשיחה לחוטים העדינים שנטוו עליו. "חוטי הצמר הקלילים והדקים רומזים לחלק החלש בגוף. זה שצריך תמיכה מהרשת שמדמה את השלד הקשיח. כך רשת הברזל משמשת כתמיכה חזקה לכל החוטים שהופכים להיות בעלי משמעות רחבה יותר בזמן שהם רקומים עליה".
הפרויקט של קתרין נאדר דיב הנקרא, כוחו של הרגש התמקד בויטראז'. "מבחינתי ויטראז' נחשב כאוסף צבעוני שמתחבר יחד ומצליח להוציא החוצה אור המשקף את כל מה שיש בפנים. הויטראז' הוא אוסף של חלקים וצורות. בדומה לרגש שגם הוא אוסף של מקרים וסיטואציות." וזה התבטא בדגם דרך הצבעים, החומרים והצלליות בהם השתמשה.
בעוד הפרויקט "שופוני" של דימה חורי הושפע מעולם הניתוחים הפלסטיים וסיפורה האישי שמתחיל בבובת הילדות האהובה עליה הבראץ. הניתוחים הפלסטיים המתבססים על חומר חיצוני בתוך הגוף היו ההשראה ליצירת דגם שעשוי מדבק חם שעבר כל מיני תהליכי עבודה. בפרויקט יצרה דימה חורי מערכת לבוש שעוטפת את הגוף הנשי ומצליחה להדגיש וליצור בליטות והגזמות המעידות על יופי נשי כפי שהוא נתפס בשיח העכשווי לדעתה.
