ביקור פתע שעשתה מחלקת העבודה של מדינת קליפורניה בשבוע שעבר בלוס אנג'לס חשפה ליקויים חמורים. כמה חמורים? כאלו המוכיחים כי גם בארה"ב בשנת 2023 עדיין מועסקים אנשים בתעשיית הטקסטיל בתנאי עבדות. איך דבר כזה עדיין קורה? ומה התנאים שנמצאו? הנה כל הפרטים.
נתחיל בקצת נתונים על תעשיית ייצור הטקסטיל בקליפורניה, בדגש על קליפורניה
לוס אנג'לס נחשבת לאחת הערים הגדולות ביותר בארה"ב בה מיוצרים פריטי טקסטיל. על פי נתונים כ-80% מכלל הטקסטיל שמיוצר בארה"ב מגיע מהעיר. במפעלים בעיר עובדים בערך כ-40 אלף בני אדם, רובן נשים ולרוב גם מהגרות עבודה ממקסיקו ומרכז אמריקה.
לוס אנג'לס ידועה בייצור הטקסטיל שלה עוד משנות ה-70 אז הפכה למוקד הייצור הלאומי המספק סחורה לעולם. באותם שנים הוקמו מפעלי ייצור שהיו מוכרים את עיצוביים לחברות ומותגים במחירים זולים ונגישים. וכך בעיר היו מייצרים כמעט הכל החל מנעליים ועד לבדים.
בבדיקה שנערכה בשבוע שעבר "נדגמו" כ-50 מפעלים במטרה לבדוק את מצב תנאי ההעסקה
ולמרות שהממצאים "לא מחדשים" הם עדיין מדאיגים. כך נמצא כי 80% אחוז מהם עוברים על חוקי ההעסקה הבסיסיים של המדינה (שכר מינימום, שעות עבודה סבירות וכו). 64% מהם לא דאגו לתעד כראוי שעות עבודה ומשכורות. ומחצית מהם בכלל משלמים לעובדות והעובדים בשחור או מתעדים מידע לא מדויק.
עוד נמצא כי למרות שעבר חוק ב-2021 האוסר על תשלום פר פריט 30% מהמפעלים עדיין משלמים ככה לעובדיהם. בעוד מפעל אחר, כזה אשר "מציית" לחוק, משלם לעובדיו 1.58 דולר לשעה. הרבה מתחת לשכר המינימום הנקוב בחוקי ההעסקה של המדינה. ולמי אותם מפעלים מייצרים? עבור חברות ענק אמריקאיות ביניהן נורדסטרום, ניימן מרקוס, סטיץ' פיקס ועוד.
אז איך זה ממשיך לקרות מתחת לרדאר?
האמת שמדובר בנושא שמדברים עליו לא מעט. לא מזמן עלתה להצבעה הצעת החוק הנקראת the fabrict act שקוראת להסדיר את תעשיית הטקסטיל בצורה שלא תשתמע לשתי פנים. ההצעה דורשת להעלים מהעולם את שיטת התשלום פר פריט (יש לציין כי בקליפורניה יש כזה חוק וזה לא מיגר את התופעה) ותפיל את האחריות לתנאי ההעסקה לא רק על המפעלים אלא גם על החברות שרוכשות מהם או משתמשות בשירותיהם. אז בפעם הבאה שאתם קונים משהו שיוצר בארה"ב דעו שהדבר לא מבטיח כי הוא יוצר בסחר הוגן ויש לבדוק אותו לעומק…
