הסיפור שלנו מתחיל מתמונת פרופיל באינסטגרם. ב-7 ביוני 2022 ביונסה מחקה את תמונות הפרופיל שלה מהרשתות החברתיות. וכמו אבני דומינו נופלות הקונספירציות על משמעויות הדבר התחילו לצבור תאוצה.
התופעה שנקראת ביונסה נואלס-קרטר (קווין בי למתקדמים) היא לא טרנד של השנים האחרונות.
אני זוכר את עצמי בן 13 יושב מול שירונט ומשנן מילים מאלבומי הסולו של ביונסה. מצוידת בקול מצו-סופרן ביונסה סוחבת על גבה עשרות פרסים והוקרות. יופי מלאכי. בגידות מתוקשרות וסקנדלים במעלית. במובן מסוים אפשר להגיד שהיא לא הראשונה עם רפרטואר כזה.
ברוב המקרים לסיפור הזה יש סוף די מוכר. בשלב מסוים מגיעות זמרות צעירות יותר, יפות יותר או מעניינות יותר. הרצון לחדש הופך להיות מרדף אינסופי. האותנטיות הופכת לפחד שנושף בעורף ותקרת הזכוכית הולכת ונהיית עבה יותר. אם נהיה כנים, הייתה תקופה שחשבתי שזו משוכה שגם קווין בי בעצמה לא תצליח לחצות.
שבועיים לאחר מחיקת תמונת הפרופיל, סינגלים מהאלבום החדש שלה התחילו לראות אור.
האלבום, שנקרא Renaissance, הוא אלבום דאנס/האוס/R&B. אלבום הסולו האחרון שביונסה הוציאה היה Lemonade בשנת 2016. ולכן היה קשה לעצור את ההיסטריה שהאלבום הביא איתו. כשחשפה את הוצאת האלבום הקרובה, אמרה עליו ביונסה: ״עם כל הבידודים וחוסר הצדק שהתרחשו בשנה האחרונה סבורה אני כי כולנו מוכנים לברוח, לטייל, לאהוב ולצחוק שוב. אני מרגישה שתקופת רנסאנס חדשה מתהווה. ואני רוצה להיות חלק מטיפוח השנה הזו בכל דרך אפשרית״. כריכת האלבום בו ביונסה יושבת בביקיני מטאלי וכובע בוקרים תואם על הולוגרמה של סוס, מבטאת בצורה מעולה את המוטיב העתידני הבולט בו.
כל שיר שיצא תפס את מקומו בראש רשימת הלהיטים והאלבום כולו הרגיש כמו לידה מחדש עבור ביונסה. כתבתי פעם על תרבות הווגינג (VOGUING) שמקורה בסצנת הנשפים משנות ה-60׳. זו תרבות שמשויכת לקהילה הלהט״בית וספציפית הקהילה האפרו-אמריקאית בתוכה. האלבום "Renaissance״ הוא מכתב אהבה לאותן קהילות ולאותה תקופה. האנרגיה שלו מחשמלת, המילים קליטות והביט מדבק. תוך מספר שבועות היה ברור שלא מדובר בסתם עוד אלבום. אלא בפצצה ויראלית שעומדת להתפוצץ בכל הפלטפורמות. בהיעדר קליפים ויזואליים לשירים (מלבד קליפ טיזר באורך 01:50 דקות לאחד השירים) אפקט המסתורין תרם להייפ המטורף סביב סיבוב ההופעות העולמי שהוכרז מיד אחרי.
מי שראתה כבר מופע או שניים של ביונסה בחייה (או התנחמה בלראות את הסרט שהיא הפיקה עם נטפליקס על הופעתה בקואצ׳לה ב-2018) כבר יודעת שמדובר ברמה אחרת של הופעה.
ביונסה ידועה בהיותה פרפקציוניסטית מכף רגל ועד ראש. וכן פרפורמרית ענקית שיודעת בדיוק מה הקהל שלה רוצה ומספקת את הסחורה עד לפרטים הקטנים. כשנכנסתי לאצטדיון בבריסל ידעתי שמחכה לי הופעה ברמה גבוהה אבל שום הכנה מוקדמת לא הייתה מספיקה כדי להעביר את סדר הגודל. המופע התחיל בארבעה ביצועים לשירים אייקוניים מאלבומים קודמים. אני מודה שזה היה מבחן בקיאות עבור רוב הקהל. ופה היה קל לראות מי התמידה בשינון המילים בתור טינאייג׳רית ומי מאובססת לאלבום החדש (לגמרי אני). החלק השני והמרכזי במופע הוקדש לשירים מהאלבום החדש, שלעיתים גם עברו מאש-אפ עם לחן של להיטי עבר של ביונסה.
כדי לשמור על אלמנט ההפתעה כל הופעה כללה לוקים שונים מקודמתה. קווין בי מחליפה בהופעה בין 7-8 לוקים (!!!) וסיבוב ההופעות מכיל כ-56 הופעות שונות. אחסוך לכם להוציא מחשבון מהבוידעם – בטור ״רנסאנס״ ראינו (וממשיכות לראות) כ-450 לוקים שונים שנתפרו במיוחד עבור הזמרת. רובם המוחלט של העיצובים הגיעו מבתי האופנה הגדולים בעולם ומשלבים חומרים יוצאי דופן (כמו שמלה משובצת קריסטלים ומחוך מתכתי) וגזרות מיוחדות (כמו שמלת הגלים של איריס ואן-הרפן). העולם העתידני של ביונסה שמר על קווים אחידים בגווני כסוף מטאלי. אך היו גם לוקים אייקוניים שעברו איתה בין ההופעות. דוגמה מצוינת ללוק כזה היא שמלת הדבורה השחורה-צהובה שהייתה קריצה למועדון המעריצים של ביונסה שנקרא ״בי-הייב״ (הכוורת).
עכשיו תראו, אני אדם די ריאלי. המיתוג החדש שקווין בי עשתה עם שחרור האלבום החדש מאוד מדבר את השפה שלי – עתידני, אסתטי וקווירי.
עם זאת, לא צריך להיות גאון כדי להסתכל בצורה אובייקטיבית על המהלך הזה, ובהתחלה הוא לא עבר לי חלק בגרון. לא הבנתי עד הסוף את מהות החיבור של ביונסה לקהילה הגאה ותהיתי אם הוא חיבור אותנטי או מהלך מחושב. הרי זה לא צירוף מקרים שביונסה מקבלת את כל ההחלטות האסטרטגיות הנכונות. ובתקופה שמלאה בפינקוושינג תהיתי אם גם היא תיפול במלכודת הזו.
למזלי הרב, החששות שלי התפוגגו כלא היו אחרי בערך 20 דקות בהופעה. האווירה לאורך כל המופע הייתה חגיגה של התרבות האפרו-אמריקאית, הווגינג והנשפים. החל מעשרות רקדני הליווי המוכשרים ועד לביונסה עצמה שאימצה (ולו לרגעים בודדים) סממנים קאמפיים (פה נזכרות מה זה קאמפ?). התנועות שלה, הבעות הפנים והתחושה הכללית הכל היה מלא באנרגיה נשית חזקה (שהקהל מאודדד אהב). עד שלרגעים לא היה אפשר לזהות אם אנחנו בהופעה או במסיבת הגייז המוצלחת בעולם.
רק בסוף ההופעה הבנתי גם את החיבור האישי של ביונסה לאלבום. זאת כאשר תמונה של דוד שלה ג׳וני הוקרנה על המסך הענק. מחקר קטן בגוגל הוביל אותי לקרוא על הקשר המיוחד שהיה לביונסה עם דוד שלה. שהיה הומוסקסואל ונפטר ממחלת האיידס לפני שהספיק לראות אותה הופכת לסנסציה עולמית. עבור ביונסה האלבום רנסאנס הוא הקדשה אישית לדוד ג׳וני (שגם זכה לשורה בשיר הטוב ביותר באלבום: ״Uncle Jonny made my dress״) ולקהילה הגאה.
חרף מאמציי להרגיע את ההתלהבות שיצאתי ממנה מההופעה האדירה הזאת, פשוט לא יכולתי.
הוויראליות המטורפת שסיבוב ההופעות של ביונסה מביא איתו היא כבר תופעה אינטרנטית שלא ניתן להתעלם ממנה. כל הופעה במדינה אחרת הופכת להיות תצוגת אופנה. כל מאש-אפ חדש משגע את המעריצים ואת הרשת. אני באמת בטוח שיש הרבה אחרים שלא חולקים איתי את האובססיה החדשה שלי לביונסה (שמצאה את דרכה אליי רק בחודשים האחרונים). אבל עבורי, סיבוב ההופעות הנוכחי שלה הוא לא סתם הופעה – הוא מאסטר קלאס.
ביונסה הצליחה להתעלות על כל מה שהיא עשתה בעבר ולהציב רף חדש לעצמה, ולכל אומן אחר. היא נותנת הגדרה חדשה למילה הופעה. ומכניסה בו אלמנטים שאפילו לא ידענו שהיו חסרים. זו חוויה בלתי נשכחת של שעתיים וחצי שיש בה הכל. ווקאליות מושלמת (באמת. אין דברים כמו לשמוע אותה שרה בלייב). כוריאוגרפיה מטריפה, קטעי מעבר יצירתיים. הפקת ענק, אופנה, תרבות ופשוט המון המון כיף. היא נהנית בסיבוב ההופעות האלה כמו שלא ראו אותה נהנית באף טור אחר. ולמרות הקיטשיות – זה מדבק. נשאר לי רק לקוות שלא מדובר ביריית הסיום של קווין בי… שנכון לעכשיו עדיין מצדיקה את הכינוי.
