לאחרונה עלתה כתבה מרתקת בהארץ שכותרתה שוטחת את הטענה המוחצת: "טונה ורביד פלוטניק לימדו את הזמרים הישראלים שלא צריך לירות כדי לבכות". האם הגבריות החדשה שמייצגים רביד וטונה אכן חדשנית? האם ההיפהופ לראשונה מציג גבריות מורכבת, אנטי-מאצ'ואיסטית?
אפתח את הדעה שלי בווידוי אישי, אולי לא משכנע, אולי לא לוגי – אבל כל פעם שנאמר על מישהו שהוא הראשון לעשותו משהו במוח שלי נרתע, נכבה.
אני לא יודעת באיזה שלב בחיים התחלתי לסרב להאמין שמישהו הוא הראשון למשהו, אבל בטוח שבשלב מוקדם יותר הבנתי שזה לא משנה. יש לי חבר טוב וחכם, אמתי מינצר, שאומר שהישגים קהילתיים משמעותיים נעשים יחד. זהו תהליך לא לינארי, שלא קורה יש מאין. בפשטות – אי אפשר להגיד שלפני רביד וטונה הייתה פה גבריות X, ועכשיו היא Y. אבל נראה לי שזה ברור מאליו.
משהו דומה אפשר להגיד על גבריות ועל התהליכים ההיסטוריים שהיא עוברת. גבריות היא הבניה, זה דבר ראשון. היא סיפור שאנחנו מספרים ומספרות לעצמנו על מגדר, על תכונות ושייכות תרבותית. נכון שלרוב הסיפור הזה מייצג מאצ'ואיזם, חוזק ועוצמה פיזית, כל מיני אלמנטים מרכזיים שנעים לכאן ולשם לפי מקום וזמן – אבל זה קודם כל סיפור.
התנועה המדוברת בהקשר של רביד וטונה עוסקת באיזשהו סדק אנושי שנפער בגבריות – גבריות שהיא לא מושלמת.
גבריות פגיעה, שיש בה עצב וקושי שנובעים מסיטואציות מורכבות ולעיתים מהלחץ המופעל עליה בגלל הגבריות עצמה. אין ספק שהאויב הגדול ביותר של הגבריות היא גבריות – מעין חרב פיפיות מגוחכת, שתסתובב עליך ללא ספק אם תחשוב שאתה פשוט גבר מידי, פשוט טוב מידי, פשוט חזק מידיי לעולם. כי בעולם פטריארכלי המלחמה על הגבריות היא אינסופית, ואכן – לא מפתיע שמוזיקאים ואמנים מעוניינים לנוח מהתופעה המתישה הזו. קשה להיות חזק תמיד, ולא נעים להיות ניזון תמיד משייק חלבון. הכבד קורס.
הסדקים המדוברים בגבריות נראים לנו חדשנים ואטרקטיביים. הם מתאימים את עצמם לעידן האינסטגרם והטיקטוק, הם מספרים לנו סיפורים חדשים על הקשיים של המאה ה-21. ברור שניפול בפח הזה, כי קל לנו להזדהות. וברור – וחשוב לי להדגיש שוב ושוב – שלרגע אני לא חושבת שלסטות מהגבריות הקלאסית זה לא מעשה אמיץ ונועז. אבל חשוב להבין לגביו שני דברים:
- הוא לא חדשני
- הסטייה מציר הגבריות האידיאלי לרוב מגיעה עם מחיר, ולא כולם יכולים לשלם אותו
חדשנות: המסורת של גברים אמנים ויוצרים שמספרים ועוסקים בסיפור שלהם עם גבריות עתיק יומין. אני יודעת שזה לא נעים לשמוע. עוד באחד הסיפורים הראשונים שנכתבו אי פעם (עלילות גלגמש, איפשהו ב-2100 לפני הספירה. כל כך ישן שנחרט באבן אחרי שעבר בעל פה) נרקמת חברות מופלאה בין גברים מאצ'ואיסטים כל כך שהם בוכים אחד על השני עד שלאחד מהם יוצאת תולעת מהאף (אמיתי, מוכנה לשוחח על כך עם מי שמעוניין). המיתולוגיה היוונית שופעת דימויי גבריות שיראו לנו מופרכים לחלוטין – והם לא רק יורים ובוכים, הם יורים, בוכים, נשברים, מאוהבים, מתגעגעים עד שבר ומשקשקים מפחד. הלאה לשירה הערבית טרום ובהתהוות האיסלאם – אחת המסורות השיריות הרווחות (שירת האטלאל) עמוסה בדימוי הדואלי של גבר אמיץ וחזק במדבר ששופך את רגשותיו לאחר שאהובתו נדדה עם משפחתה לאזור אחר.
אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל הגבריות המורכבת היא למעשה אם כל הגבריות.
היא מאפשרת לגבריות כנושא מפתח וכעמדת כוח לשמר את עצמה, להישאר מעניינת ורלוונטית, להיות ברת הזדהות. בילי פורטר, שמאשים את הארי סטיילס באיזשהו סוג של ניכוס קווירי, זיהה בדיוק את הנקודה הזו – גבריות סדוקה היא במקרים רבים פופולארית ועורכת ניצול של אותה סוגיה. היא לא פחות מהגמונית, וכדאי שנפסיק לספר לעצמנו עליה סיפורים יפים על איך היא תציל אותנו מהפטריארכיה. מכיוון שכולם וכולן מדברות כעת על גבריות, גם בפרק מעולה של יו! הפודקאסט, שנקרא, איך לא, "#110 – ראפ, גבריות ורגשות", האורחת המבריקה אלונה קדם מסבירה שלרוב וויתור על גבריות, או איזשהיא פלואידיות מגדרית של זמרים ופרפורמרים, מתבטאת לרוב לצד אלמנטים מיזוגניים במיוחד. בעיקר ברוק, למשל.
המחיר: אפשר להסכים או לא עם בילי פורטר חד הלשון המשחק והאאוטפיטים, אבל הוא מעלה נקודה הכרחית לדיון על גבריות חדשה והיפהופ. השאלה האמיתית שצריך לשאול היא לא מי מראה לנו גבריות מעניינת ומורכבת, אלא מי יכול לעשות זאת. ואין ספק שרביד וטונה הם פורצי דרך – בהיפהופ ישראלי בכלל, ומובן שדמות הגבר שהם מייצגים דורשת אינסוף אומץ, כתיבה טובה ושכל. היא גם תהליך רב שנים, שכנראה התפתח והתגבש לאורך זמן. באותו פרק של יו! הפודקאסט, מדובר גם על שריר החשיפה – שדורש אימון וזמן. עם זאת, לא מפתיע ששני הראפרים המצליחים בארץ הם אלו שהגבריות שלהם הכי מעניינת אותנו, לכאורה. שאנחנו נספר לעצמנו שוב ושוב כמה היא חדשנית.
אבל האמת היא שיש פה ראפרים שהיו שמנים עשרות שנים לפני שיצא "קוקילידה" של שאזאמאט, וחלקם סופגים נאצה ואלימות עד היום. יש פה ראפרים שמתעסקים בסוגיות של פשע וגזע, כבר תקופות ארוכות ביותר, ואין סיכוי שנביט בהם כחברה מודעת ופרוגרסיבית ונגיד "וואו, ממש הקשבתי לו שם בין כל מילות הסלנג העבריות-אנגליות-אמהריות, הוא מלך הגבריות החדשה". למה בעצם? למה כשהגבריות היא במודל שלמה ארצי יוסי בנאי שכזו נוח לנו להתייחס אליה ולדבר עליה, אבל גבריות אחרת, מנקודת מוצא של מיעוט, פשוט לא מעניינת אותנו?
בחלק 2: גבריות באנדרגראונד, למה היפהופ מורכב מפתיע אותנו, והאם כל הראפרים גברים יותר מתוקף היותם ראפרים?
