סדרת הכתבות שעסקה בגבריות, מגדר והיפהופ תגיע לסיומה עם הכתבה הזו – אם חשבתן שאפשר לכתוב על גבריות בהיפהופ בלי לכתוב על נשיות, ובכן, צר לי לאכזב. אבל אולי הגיע הזמן לדבר על מה שחשוב באמת.
היסטוריה והיפהופ נמצאות עכשיו בנקודה משמעותית. התרבות הזו, שמתפתחת כבר עשרות שנים, החלה לבקש לתעד את עצמה וליצור זיכרון קולקטיבי – זה ממש נושא הפתיחה של הסדרה התיעודית הקצרה, "ליידיז פירסט: סיפורן של נשים בהיפ הופ", שעלתה לנטפליקס (כן כן, לכבוד 50 שנה להיפהופ). ניסיון לתעד את ההיפהופ מתעד את הניסיון לתעד את ההיפהופ. התיעודים מודעים לסיטואציה שהם נמצאים בה – גל תיעוד וזיכרון אדיר ששוטף את הז'אנר. ונשים נעדרות מהתיעוד הזה, כמעט לגמרי, וכמעט כל הזמן. יש תיעוד מאד ספציפי שבו נשים מופיעות – וזה קורה כשהתיעוד מתמקד בנשים בלבד מתוך בחירה מודעת. סדרת הכתבות הזו, למשל, כותבת על גבריות ("בלבד") בצורה מודעת. אבל אם זו הייתה כל כתבה כללית אחרת על היפהופ, סביר להניח שנשים היו נעדרות ממנה – לכאורה, במקרה.
אם יש לי מוטיבציה לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו, את הכתבה הזו, היא להעביר את המסר שאם זה לא כתוב ומתועד בספרי ההיסטוריה ובאיזשהו קאנון תרבותי – זה לא הופך את הדבר ללא קיים. ההיסטוריה האירופאית כתבה במשך אלפי שנים על עצמה, אבל זה לא אומר שלא חיו אנשים בברזיל או בהוואי.
וירג'יניה וולף ניסחה את מושג ההיסטוריה כסיפור של העבר האנושי. יצירתה של היסטוריה אם כן היא תהליך בחירה, סלקציה – של מה שבתקופות מסוימות מחשיבים כראוי להיזכר ולהישמר. עד המאה ה-19 המודעות להיסטוריה של אוכלוסיות שהן לא גברים עשירים יודעי קרוא וכתוב, אזרחים מן המניין, לא הייתה קיימת. אבל אנחנו יודעות שזה לא אומר שכל מי שלא השתייך לאוכלוסיה הזו (רוב מוחלט) לא התקיים. שהאנושות לא הגיעה להישגים חשובים בזמן הזה, שלא היו מלחמות בזמן הזה, שלא קרו אירועים גדולים. השאלה של מהו אירוע גדול ומשמעותי שיש לכתוב עליו היא כבר שאלה שהתשובות אליה מוטות.
בעבר, וגם היום, התפיסה קשרה היסטוריה עם דוקומנטים ועדויות כתובות.
היסטוריה היא תהליך בחירה, סלקציה, מה שחושבים בתקופה מסוימת שראוי להזכר, להשמר ולהכתב. אבל לפני ההיסטוריה הכתובה, ולפני המצאת הדפוס, העולם לא היה ריק מסיפורים או שירים – אנשים עדיין סיפרו לעצמם סיפורים על העבר שלהם, והסיפורים האלו עברו בעל פה. האיליאדה והאודיסאה עברו בעל פה בכל מיני וריאציות לפני שנכתבו, גם התנ"ך לפני שקובץ כקאנון כתוב. ובתוך כל ההעברה הזו בעל פה, באופן טבעי, נכתבו והועברו המון שירים. שפת השירה, שהיא אמנם לא שפה אחת אבל כן יש לה קווים משותפים, היוותה קרקע מצוינת לדברים שאפשר לזכור, לדקלם, ולהעביר הלאה. עם חזרות על מילים ומשפטים, חרוזים ומשקל שהקלו עם הזכרון – המוזיקה אפשרה למידע להיזכר ולעבור הלאה. תתארו לעצמכן מה זה אומר לנסות לעשות שיחזור היסטורי של הדבר הזה. אבל זה לא הופך אותו לרגע לפחות חשוב או פחות קיים.
קל להאשים את האירופאים של המאה ה-17 בכתיבת היסטוריה חלקית, אבל האמת שלכתוב היסטוריה שתעשה צדק עם העולם כולו היא משימה קשה מאוד, במיוחד כשמי שכותב את אותה ההיסטוריה הוא לרוב בעל גישה לעמדות מפתח. אבל במאה ומאתיים שנים הקודמות גם נשים החלו להגיע לאותן עמדות – והן מצאו דרכים אחרות לכתוב את ההיסטוריה הזו.
אחת התופעות המתסכלות היא הבקלאש, התנועה חזרה אחורה לאחר התקדמות משמעותית של אוכלוסיה שנאבקת בדיכוי. אנחנו רואות את זה בגלים פמיניסטיים שוב ושוב. הבקלאש האקדמי הוא בקלאש עצוב בפני עצמו – הניסיון לעשות צדק היסטורי עם נשים הוביל לניסיונות לשחזר את סיפורי העולם הגדולים באופן מפצה. זה קצת פוסט-פמיניסטי לפעמים, ומעלה הרבה אי נוחות. זה כמו שכל מיני חברות אדירות מימדים מייצרות מקבילות נשיות חדשות לדמויות גבריות. זה מלאכותי, זה מוזר, זה בעיקר מעלה את השאלה לגבי נשיות – האם היא מתכוננת ביחס לגבריות בלבד? האם לנשים יש מקום רק בעולם שבו גברים מגיעים לפניהן? האם הסיפורים שלהן עצמן פחות חשובים?
במהלך המאה הקודמת צצו כמו פטריות אחרי הגשם מאמרים היסטוריים ומחקרים שהחליטו לברר איפה היו נשים בשואה, איפה היו נשים במהפכה התעשייתית, איפה היו נשים במהפכה הצרפתית. וברור למה השאלות האלו היו חשובות ומעניינות – אבל הן כולן לקו בבעיה שאפשר לראות עד היום – נשים מעניינות כהערת צד. הן לא מסוקרות באופן אינהרנטי כחלק מאוכלוסיית העולם. הן לא נלקחות בחשבון, עד שפותחים להן קטגוריה מיוחדת. אנחנו רואות את זה באוכלוסיות נוספות: מזרחים, עניים, קוויריות. זו חרב פיפיות – מחד, נדמה שללא מקום ייעודי, אף אחד לא יביע עניין בנשים. מצד שני, הן לעד נשארות חיצוניות לעולם שבו הן פועלות. נשיות
50 שנה להיפהופ הביאו לנו עוד תינוקות וילדים של התופעה הזו.
וכן, סדרת הכתבות הנוכחית היא דוגמה מעולה לאיך הדבר הזה קורה, אף על פי שהשאיפה הייתה לנסח ולנתח גבריות כאילו היא הקטגוריה החיצונית. כי היא באמת כזו, והיא כמעט אף פעם לא מסוקרת כך. על אחת כמה וכמה – סוף השנה ותחילת השנה העברית הוכיחו עוד יותר עד כמה היחס לנשים בהיפהופ הוא כתופעה ייחודית, כאורחות, ולא כחלק אינהרנטי מהעשייה – כשהן כמעט לא מופיעות באף קטגוריה כללית. רק בקטגוריה העלובה, המעוררת חלחלה בעיניי, "אמנית השנה". זה עלה תאנה מושלם. אין לי ספק שכל מי שהעלו קטגוריה כזו הרגישו פרוגרסיביים, וזה באמת עצוב. אולי הם באמת יותר פרוגרסיביים ביחס לכך שהם יכלו לא להעלות את הקטגוריה הזו ולהתעלם מהקיום של נשים בהיפהופ בכלל. זה בדיוק מה שכולם מדברים עליו כשאומרים "התקדמנו". אולי? אולי התקדמנו? אבל לאן?
בתור צרכנית אובססיבית של היסטוריה והיפהופ, של היפהופ ישראלי, של נשיות והיפהופ – אני יודעת להגיד שהתזה הכי חריפה היום, הקונצנזוס הכי מדובר הוא "וואו, יש מלא נשים בהיפהופ", הן פורחות. יש כל כך הרבה נשים בהיפהופ. זה לא שקר, אבל זו פשוט נקודת מבט מאד חלקית – האמת שיש נשים בהיפהופ מהרגע שהוא התחיל, והן לא עושות רק ראפ. הן מנהלות ליינים, הן מפיקות אירועים, מפיקות שירים, הן חושבות על מילים, הן שרות ולעיתים יותר מידיי קרובות לא מקבלות קרדיט, ואני יודעת להגיד ממקור ראשון – שמציעים להן כל הזמן אינספור גיגס מוזרים. אני חושבת שמה שאני רוצה להגיד הוא שהיחס לנשים בהיפהופ הוא כנטע זר, וזה מורגש עכשיו מאד – ככל שהעולם שלנו מרבה לתעד את עצמו ברשתות, בסרטונים ובכלל.
האם העולם מוכן לקבל נשים בעמדות מפתח? לקבל נשים פעילות, להתייחס לנשים נערות וילדות כחלק מהעשייה והתעשייה, ולא רק בתוך קטגוריות מובנות ומצמצמות? אם אכן רוצים לראות מלא נשים בהיפהופ, אם רוצים לפרגן לנשים בהיפהופ – זה הצעד הבא.
