העונה החדשה של הכוכב הבא, עונה 10, החלה בסוף נובמבר כעונת "ספיישל" מלחמה. עושה רושם שכדי לעבור מסך קיבלנו ריכוז קלישאות ריאליטי גבוה מהרגיל – מה שהוביל ועתיד להוביל לאחוזי רייטינג מוגזמים במיוחד, ואולי גם לזכייה באירוויזיון
אם חשבנו שראינו הכל בריאליטי ישראלי, החל מסתיו קצין וכלה בדן מנו, תמיד נוכל לגלות שהבור עמוק יותר משחשבנו.
שהמרתף מכיל תחתיו תת מרתף, שבו שופטים בוכים יותר משחשבתם שיוכלו לבכות, ובו מתמודדים פולטים משפטים כמו "זו תקופה מעוררת השראה בעיניי" על מלחמה שנרצחו בה אלפים. התוכנית הזו נקראת הכוכב הבא – הריאליטי הישראלי שהוא לא רק בעל נופך מוזיקלי, אלא נועד גם לבחור את המתמודדת או המתמודד שייצג את ישראל באירוויזיון כל שנה.
חלקנו מרגישות אולי שהעולם עצר, אבל הפקת האירוויזיון לא מכירה בבעיות לו"ז – להפך. באירוויזיון גם המלחמות העקובות ביותר מדם הופכות לתרבות הימורים על ניצחון, הימורים שפעמים רבות אכן מתגשמים – ראו ערך מלחמת אוקראינה. גם כיום, עוד לפני שרוב המדינות המשתתפות בחרו בשיר או הצהירו על מתחרה, ההימורים על הזכייה הישראלית הרקיעו שחקים. בישראל כעת נאלצים להתמודד עם הבעיה – בעיה שלמעשה ישראל נתקלת בה כל כמה שנים מחדש – איך מתמודדים עם אירוויזיון בזמן מלחמה.
זו שאלה שאינה מובנת מאליה – רוב מדינות אירופה חיות את חייהן (לפחות מאז מלחמת העולם השנייה) בשקט יחסי.
דמיינו את החיים באנגליה, למשל, שבה המלחמה האמיתית של האזרח הממוצע היא מה המטרו המהיר ביותר לעבודה. דמיינו את המלחמות בשוויץ – שהן אגדות בלבד עבור האזרחים השוויצרים מן המניין. לא מקרי שאלו מדינות שבהן האירוויזיון הוא נכס צאן ברזל. הסיבות היחידות שהאירוויזיון שורד כאן, בישראל, הן לא ישראל עצמה ולא הכוכב הבא. אלא העובדה שישראל יחסית טובה באירוויזיון, והקרדיט הזה מגיע לאמנים והאמניות וכמובן לדורון מדלי – שמוביל אותנו לסיבה הבאה שהאירוויזיון שורד כאן – גייז, ותרבות הקאמפ בכללותה.
ועדיין, אני מרגישה שבגרסת המלחמה של הכוכב הבא יש משהו מיוחד וחריג בקיצוניותו.
שילוב באמת בלתי נתפס של שופטים מלוקקים ביותר, צר לי לומר, רעבים לתשומת לב ובמה במציאות הנוכחית שהזניחה את החיבה שלה לאומנות ויצירה – יחד עם חטטנות ריאליטי שאנחנו רגילות אליה, במציאות שכולה תופת ואי סדר, אבל כזו שלא יכולה להרפות גם מהחזירות הקפיטליסטית – זו שמיד אחרי ביצוע מרגש לשירים של ארקדי דוכין תשדר חסויות בקול רדיופוני.
כל תוכנית של הכוכב הבא עד כה "הותאמה" למציאות בשיטה מוזרה מאד – תחנות במהלך התוכנית. מלבד המתמודדים והמתמודדות בתחרות, בשלב האודישנים, אנחנו מקבלות "ספיישלים" של מלחמה בין לבין. כפי שנאמר, ביצוע מרגש לשירים ארצישראלים מרגשים, או סרטון טיקטוק של חיילים מבצעים שירי מימון, אולי אורח פליט התוכנית שבא להאזין לביצוע שלו שמקבל משמעות חדשה בתקופת המלחמה. בפרק השלישי זה כבר ברור – לא מדובר בפרק יחיד שיראה כך, אלא עונה שלמה שתנסה להסב את עצמה לתכנית ניחומים וערוץ תעמולה שמרני.
אם מופע האימים הזה לא מספיק יש עוד נקודה ששברה את גב הגמל אוהב האירוויזיון שלי. הנקודה הזו היא הליהוק לאודישנים.
שתמיד מגוון בין אוכלוסיות באופן מכוון, ובעונה הזו בנוי באופן מתוכנן מאד וקפדני כדיי להראות את המגוון של "הישראלי היפה". כל מה שתוכלו לדמיין – נער מזרחי צעיר, משרת מילואים אשכנזי, נערה אתיופית מלהקה צבאית, בחורה דתייה קצת רוחניקית, נערת טיקטוק. אלו רק חלק מהטיפוסים שהוגשו אלינו בחסות הכוכב הבא – והוצגו כך לקהל. באופן אישי אני חושבת שכל אחת ואחד מהתמודדים והמתמודדות האלו ראויים ומוכשרים אבל הובאו אלינו באריזה ספציפית שמטרתה לצאת במסר שלקוח מעולם התוכן של "שבט אחים ואחיות".
הביקורת הזו, חשוב להגיד, מגיעה כי האירוויזיון חשוב לי – והתוכנית הכוכב הבא במקרה כורעת תחת העול של פרויקט ישראלי שעליו מושתתות כעת כל התכונות ההכרחיות והקונפורמיסטיות מאד לתרבות תעמולתית בעת מלחמה. אם הכוכב הבא לא הייתה משודכת לסוגיית האירוויזיון והייצוג בחו"ל, יכול להיות שיכלנו להתחמק מהכדור הזה – של תכנית ניחומים קרבית שמנסה לזגזג בין אומנות ואהבה ובין מוות והספד, בשילוב ריאליטי. זה באמת, באמת, לא מגיע לנו.
