מים, אדמה, אש ואוויר – הסדרה החדשה בנטפליקס "אווטאר: כשף האוויר האחרון" היא הדבר הכי חם כרגע, אולי כי בכל זאת, קהל מעריצים עצום ברחבי העולם מצפה לה משנת 2018. האם היא עומדת בציפיות, והאם בכלל, שווה לנסות להתעלות על השלמות?
לאחרונה אני עובדת בחנות נעליים. ככה זה כשאת סטודנטית, את לומדת להסתגל מהר לתחומים שלא חשבת שתכירי, עבורי, עולמות שקשורים ברגליים. ואתן יודעות, אם יש משהו בחנות שגורם לי להרים גבה כל פעם מחדש, הוא לקוח או לקוחה שאומרים לי "בעצם, 38 זה גדול לי… רציתי לנסות.". למה? אם כל חייך הבוגרים את במידה 37 בנעליים, מה גרם לך לחשוב שהפעם המצב שונה? לא מחליפים סוס מנצח. זו בדיוק המחשבה שלי על אווטאר.
הסדרה החדשה מציבה בפנינו פרדוקס – מצד אחד, המקור כל כך טוב, שברור לי מדוע נטפליקס ירכשו גרסת לייב אקשן מחודשת. מצד שני, אם המקור כל כך טוב, למה מלכתחילה?
נדמה שהתשובה לכך היא אופנה. לעשות גרסת לייב אקשן זה הדבר המגניב לעשות בתעשייה כבר כמה שנים טובות. העולם שלנו פגוע מהפתולוגיה הזו, כל כך. בת הים הקטנה, היפה והחיה, שלגיה, פיטר פן, ועכשיו – אווטאר. אני לא מסוגלת לחשוב על הרבה סרטים מצוירים נהדרים וקלאסיים בעיתיים וארכאיים ככל שיהיו… שלא עשו להם לאחרונה איזה חידוש לייב אקשן שיש בו משהו, לא נעים לומר עם כל הדולרים המושקעים בדבר, זול. גם לאווטאר עשו כבר חידוש ב-2010, והוא זכור כמביך כל כך, שאני לא אחזור על הדברים. המעריצים הגיעו טעונים מתמיד לחידוש הנוכחי.
תופעת הזילות נוגעת גם לעניינינו. אל תטעו – זו לא באמת סדרה זולה. זו סדרה שההשקעה בה מוערכת ב-120 מיליון דולר, כאשר הערכה גסה להשקעה בכל פרק היא 15 מיליון דולר. אבל איכשהו, התוצאה לא קוהרנטית. בעוד שאנחנו מקבלות אפקטים מדהימים ומרשימים, סאונדטראק מצוין, עיצוב תלבושות שיער ואיפור מעולים ממש. המשחק מפוקפק ומרגיש לעיתים חובבני, והליהוק? מוזר. מוזר מאד.
אחד הרעיונות בחידוש של לייב אקשן הם שימור הקהל.
כלומר, לרקוד על שתי החתונות. לייצר מצד אחד משהו עכשווי ומרגש, שימשוך קהל צעיר, ומצד שני – לפתות פנימה את הקהל הישן של הסדרה המקורית, שיצאה ושודרה בעיקר בין השנים 2005-2008. עברו כמעט 20 שנים מאז, אבל מי שאוהב את הסדרה, מי שהסדרה הזו פועמת בליבו, זוכר ומכיר אותה מצוין. חוזר אליה כל כמה שנים. אולי עושה ריוואטצ' עם חברים, או קורא את הקומיקסים המעולים של סיפורי ההמשך וההרחבות. העניין הוא שמי שאוהב את הסדרה הזו מספיק כדי לחכות לחידוש שלה, זוכר ומכיר אותה מצוין. גם את הרושם העז שהיא הותירה בו כשצפה בה בכיתה ב' אצל סבא וסבתא אחרי בית ספר (ימים טובים).
ולכן יש משהו מעורר אי נוחות בליהוק. במקור, הסדרה מציגה גיוון אתני שהיה כל כך חריג בערוץ הילדים של אז, שאי אפשר היה שלא לשים לב אליו. סדרה מצוירת שמציגה אנשים שונים. עם עיניים מלוכסנות, עם שיער מתולתל, עם עור כהה, עם נכויות שונות. הרעיון הזה הושטח לחלוטין, איכשהו, בלייב אקשן – ולמה? הרי דיברנו על תקציב של מעל מאה מיליון דולר. ודאי יכלתם למצוא מישהי ראויה לגלם את קטרה, שתשמור על סטנדרט גבוה של משחק, ואשכרה תהיה דומה לה. אין לי מושג איפה ולמה נפלו הדברים האלה, או למה החליטו שהם לא חשובים?
בינתיים, הביקורות כולן אמביוולנטיות. מחד, יש תחושה של כבוד ליוצרים – הסדרה התחשבה בבקשות המעריצים, להתקרב למקור ככל הניתן. מצד שני, בדיוק בשל כך, הצורך בעיבוד חדש לא ברור. והאבסורד המרכזי הוא שהסדרה המקורית אינה ניתנת לצפייה בנטפליקס ישראל, אבל החידוש כן. מבנה הסדרה שונה – ובמקום פרקים קצרים וקצובים, הפרקים ארוכים, מפותלים, עמוסי התרחשויות. יש בה הרבה פחות הומור וילדותיות, הרבה יותר רצינות, כבדות, מראות גרפיים, בשונה מהסדרה המצוירת – שמצליחה לטפל בכל הנושאים החשובים בחיים, בלי להעיק מידיי.
אז, מה בעצם?
הקיום של הסדרה הזו מרגיש לי כמו חלק ממכלול גדול יותר – חלק מקונטקסט. הקונטקסט הוא נטפליקס שמאבדת מנויים לצד המתחרות שלה (אומות המים, האוויר והאדמה) ומחליטה בניסיון לשימור מנויים על ידי לחיצה על נקודות רגישות מהילדות שלהם. צעד מניפולטיבי. האם אני רואה את הסדרה? בטח. האם היא תשמור עליי מנויה נאמנה? ובכן, כנראה שלא. והלקח של הסיפור – אם זה לא שבור, לא מתקנות את זה. אם המידה שלך היא 37, סביר שהיא לא תהפוך בן לילה ל-38. זה מפתה, אבל לא תמיד שווה להחליף את הסוס המנצח שלך.
