מעטים הרגעים בחיים שאת מודעת בהם בכל ליבך שאת חוזה עכשיו במשהו חד פעמי. היעשותה של עדן גולן לאייקון היא מהרגעים האלו, וזה לגמרי בזכותה.
(תמונה ראשית – Sarah Louise Bennett, EBU)
יש לי וידוי – והוידוי הוא שממש התקשיתי לקבל את אירועי האירוויזיון השנה. וממש לא פרגנתי לעדן גולן, או בכלל. מודה אני – לא פרגנתי.
עקבתי כל השנים, לפני שזה היה מגניב. בשנים שבהן ישראל אינה מדינה מוטלת בספק ברחבי העולם, שימו לב שהאירוויזיון הוא אף פעם לא חשוב כמו השנה לקהל הרחב. השנה, ואני בטוחה שבשנים קשות אחרות, האירוויזיון הופך למשימה לאומית.
ודווקא על הרקע הזה הרגשתי שיש בבחירה בעדן גולן משהו מלאכותי – וברור שאין לי חלילה בעיה אישית עם עדן גולן עצמה. חשבתי ועודי חושבת שהיא כשרון על ויש לה קסם אינסופי. העניין מבחינתי היה מה שהיא מייצגת. הרגשתי שהבחירה בה היא בחירה בדבר מושלם, בשיר אמריקאי מאד, שהוא התרחקות מעצמנו. ושיש בכך איזו שנאה עצמית, איזה ניסיון להיות מאד "כמו כולם", ולהתרחק ממוזיקה ים תיכונית. זה לא לגמרי לא נכון, אבל זו ראיה מצומצמת מאד – וזה הלקח שעדן גולן לימדה אותי.
בפועל – הבחירה בדבר המושלם הפכה להתרסה.
ההתעלמות המוחלטת של עדן ממה שהוא לא פחות מבריונות לא רק מחמיאה לה מאד, אלא הופכת את ההופעה שלה לדבר חדש ועוצמתי. לראות מישהי מצליחה לבצע שיר ללא רבב זה דבר אחד. לראות מישהי מבצעת שיר ללא רבב, על רקע צרחות בוז ובקונטקסט הנוכחי, כאשר היא נאלצת להיות ספונה בדירה עם המשלחת הישראלית מחשש לביטחונה – זה דבר לגמרי אחר. ואף על פי כן, נוע תנוע.
למי מאיתנו שחשבו שהבחירה בה גנרית – ואני יודעת שאני לא היחידה שחטאתי – עדן גולן מוכיחה שההפך הגמור הוא הנכון.
אחרי האירוויזיון, ההופעה של עדן בארץ נהדרת בפרק נוסף סאטירי וביקורתי, עם הכפילה שלה שני כהן, לא מותירה מקום לספק שיש לה מודעות וחיבור אמיתיים למה שקורה פה. במילים אחרות, עדן גולן היא לא שופר. היא נשלחה למשימה עצומה ונשאה אותה בגאווה, ולא הפכה מיד להזדהות מוחלטת עם אותו שלטון ששלח אותה לעשות כן. ההופעה הראשונה שלה מאז ענייני האירוויזיון, עם השיר המלא שנגנז (October Rain) – בוצעה בעצרת בכיכר החטופים. זה לגמרי התפקיד של אמנים, של אנשי בידור ואנשי ציבור – אבל זה לא הופך אותו למובן מאליו. היכולת להיות נאמנה לעצמך וגם לייצג קהל רחב של אנשים על במה בינלאומית – לעמוד בפני ההוריקן שהיא נשלחה אליו – אני מורידה את הכובע באמת.
השיעור שעדן לימדה אותי הוא אותו שיעור שהיא נשלחה ללמד באירופה. את חושבת שאת יודעת משהו על מישהו, ושכנעת את עצמך לחלוטין שכך הדבר. הוא מגיע ועושה ההפך הגמור מששכנעת את עצמך. יש אנשים אמיתיים מאחורי חומות הדעה הקדומה שבנינו לעצמנו, it goes both ways. אנחנו צריכות תזכורת לפעמים שהחשיבה האוטומטית שלנו זקוקה לניעור.
