טוב טוב, טיילה לא אשמה בצרות העולם – אבל האאוטפיט שלה במט גאלה, ושל רבות אחרות, כן מעלה סוגיות מעציבות בהקשר לחיים בימינו.
לא מזמן דיברנו על טרנד הטראד וייף ועל נארה סמית', אולי המשפיענית/ דוגמנית/ יוצרת תוכן המזוהה איתו ביותר. לאחרונה היא עלתה שוב לכותרות כשהכינה נוטלה מאפס (איפה? תביאי גם) באאוטפיט מלא של שאנל (כולל… הכל). אני לא יודעת בדיוק מה הצית את זעם העוקבים, או בכלל את הרגשות המועצמים בהקשר לאירוע – כנראה הנונשלנטיות שבה היא עובדת במטבח, מצלמת את עצמה בשקט, ככה ברגיל, בבגדי אופנה עילית, טוחנת אגוזים לממרח שוקולד. אגב, הלוק רץ על המסלול ממש כמה ימים קודם לכן.
הרצון הזה לחזור אחורה בזמן, לזמנים "פשוטים יותר" הוא לא מפתיע. אבל יש לו היבטים מגדריים מובהקים. אולי, הם הסימפטום המרכזי של התופעה
בכנות, בזמנים כאלו של משבר, הרצון להשתבלל או השאיפה לטייל בזמן ולחיות באיזה כפר, לחבוץ חמאה (בבגדי שאנל, כן?) הוא ממש הגיוני לדעתי. לא מפתיע. מובן. אבל מעניין שאת הרצון הזה לחזור אחורה בזמן אנחנו רואות עכשיו על מאתיים בעיקר בפרפורמנס של נשי, ועל נשים. נארה סמית' היא ממש לא היחידה, היא חלק מתופעה כוללת. ואת התופעה הזו ראינו גם, ביתר שאת, במט גאלה האחרונה.
טיילה, לראשונה במט גאלה, סיפקה לוק יפה וזכיר – מומנט אייקוני למצלמות. היא לבשה שמלה של בלמיין, שנדמית מפוסלת על גופה, והחזיקה בידה שעון חול. האיפור שלה, בהתאם למרקם השמלה החולי, היה זוהר ומנצנץ, לגמרי פול-פייס שמזוהה איתה. השיער שלה היה מוקפד, מבריק וארוז במעין קארה צד שאפשר לה מבט מלוכסן ומאד, מאד, אירוטי. אממה, היא פשוט לא יכלה לזוז בכוחות עצמה – מה שסיפק בדיוק את תשומת הלב המתבקשת. בתעשייה הזו, להיות יפה זה לא מספיק. בקצרה – מאבטחים הזיזו אותה ונשאו אותה ממקום למקום, משהייתה בעצם פסל (ה-full fantasy של השמלה, למעשה, להקפיא את הזמן ולהפוך לטורסו).
כמובן שטיילה, האאוטפיט והסקנדל הזה של אי היכולת שלה לזוז לבד על השטיח האדום, קשורה גם בנושא המט גאלה – "Sleeping Beauties: Reawakening Fashion".
השמלה שלה, המדמה פסל מחול, עם השעון חול, מבטאות כמובן קפאון בזמן המרפרר לשנתה של היפהפייה הנרדמת. מיותר להגיד באקלאש, מיותר להגיד רגרסיה, זה שם מול הפרצוף שלנו. אבל איפה ה-Reawakening? עושה רושם שמרבית הלוקים נשאו מבט לעבר – ושכחו שהקטגוריה גם כוללת יחס או מחשבה על העתיד. סלבס נוספות בחרו באאוטפיטים שמבטאים קיפאון או את אותה תרדמת – זנדאיה שאופרה קצת כמו בובת פורצלן אפלה ומפחידה, לאנה דל ריי בקאסטום מייד של אלכסנדר מקווין שנשאה מעין וילון מסתורי שיותר מהכל מזכיר איזו שינה של מאה שנה, והיה גם השיממון שהטילו עלינו כל מיני סלבריטאיות בשמלות שנראות כמו הנייר כסף על תפוח האדמה בל"ג בעומר.
אבל אי אפשר להתעלם מתופעת הנשים שלא יכלו לזוז באופן עצמאי בגלל האאוטפיט החונק.
וכשאני כותבת חונק, אני לא מתכוונת רק לטיילה המפוסלת. אלא גם למחוכים מצמצמים, שהמבט בהיקף המותן של הלובשות אותן הופך מיד להשתנקות (קימי!), וגם לשובלים ארוכים כל כך, שדרושים 7 אנשים שונים לשאת אותם בדרכך על השטיח (קארדי).
כל זה – על רקע היעלמותה של האינקלוסיביות מתצוגות האופנה. כן, אנחנו הולכות אחורה, ואפילו לא הספקנו להתקדם עד כדיי כך קדימה. המבט אל העבר והרצון לחזור לתקופות מיושנות יותר גובר על כל הניסיונות והאפשרויות שעתיד טוב יותר טומן בחובו.
אני רוצה לסיים בטון משמח יותר, עם המבט הזה והאופטימיות לעתיד טוב יותר כמו שקצת נשכח במט גאלה – אז נזכר בלוק של דוג'ה במט גאלה, שהצליח להוות אנטיתזה מוחלטת ללוקים ה"חונקים" של נסיכות הדיסני של פעם (מותן בעובי הצוואר!). בהמשך לשת"פ שלה עם גוראם, הבד בוי והמוח מאחורי בית האופנה וטמנט, לבשה לגופה שמלת טי-שירט לבנה ורטובה. נראה שנוח לה, נראה שקליל לה, וכן, היא גם יכולה ללכת בזכות עצמה.
