כסף זה לא הכל, אבל איך תגיבו לנתון שלפיו רק 1% מהקניין בעולם שייך לנשים? שנת 2023 הייתה שנה של צמיחה משמעותית בהיבט הזה, ויש לזה קשר מעניין למוזיקה, כלכלה, ועצמאות
זוכרות שטיילור סוויפט נבחרה לאשת השנה של מגזין טיים לשנת 2023 וכולם היו כזה, wtf? ובכן, מדובר בחלק ממגמה. עכשיו, כשאנחנו כבר עמוק בתוך 2024, מומחים מביטים בדיעבד על 2023 ומצביעים (מצביעות, האמת) על כך שזו הייתה שנה משמעותית לכלכלה בהיבט המגדרי, ובכלל – מכיוון וכמה נשים הטביעו חותם על צמיחה כלכלית, ובראשן טיילור סוויפט ותופעת ה-Era's Tour שהגדילה את הכלכלה האמריקאית ב-6 ביליון דולר לערך. בין התופעות המשפיעות הנוספות – טור הרנסנס של ביונסה והסרט "ברבי", הסרט המכניס ביותר ל-2023 המבוסס על מותג בבעלות אישה, ועוסק בכללותו בהעצמה נשית (עד כמה שזה מושג שאני אמביוולנטית לגביו).
כשזה נוגע לכלכלה, בעלות ופמיניזם, 2023 הייתה משמעותית גם עבור נשים בהיפ-הופ. ליידיז פירסט, סדרת דוקו של נטפליקס שראתה אור לרגל 50 שנה להיפ-הופ, ביקשה לספר את סיפורן של נשים בתעשייה של הז'אנר הצומח ביותר בעולם כרגע. שאגב, נוסד (לפי האגדה האורבנית, ובהתעלמות מתהליכים היסטוריים מורכבים) במסיבת בית שארגנה מי שהייתה דאז טינאייג'רית ממוצא ג'מייקני שגרה בברונקס, סינדי קמפבל לרגל החזרה לבית הספר אחרי חופשת הקיץ.
"החופש הגדול כמעט הסתיים, וסינדי רצתה קצת כסף כיס לפני החזרה לבית הספר, כדי שתוכל לקנות בגדים ותכשיטים חדשים. אף נערה לא רוצה ללכת לבית הספר ביום הראשון ללימודים לבושה בבגדים של השנה שעברה. בקיץ היא עבדה בקייטנות עירוניות, אבל הכסף שהרוויחה – 45 דולר לשבוע – לא הספיק על מנת לקנות את כל הדברים ה"מגניבים" שהיא הייתה פשוט חייבת לקנות לפני תחילת השנה החדשה. היא עשתה חישוב זריז, וגילתה ששכירת המרתף בבניין שבו היא גרה תעלה לה בערך חצי מהמשכורת שלה. אחיה, קלייב, שאף להיות די.ג'יי והייתה לו מערכת הגברה עצומה. כל מה שנשאר לה לעשות היה לקנות קצת מאלט ליקר, בירה וסודה, ולפרסם את המסיבה. היא חישבה שאם תגבה רבע דולר מהבנות וחצי דולר מהבנים, היא תכסה את ההוצאות, ואף תרוויח.
סינדי כתבה הזמנות על כרטיסי אינדקס וחילקה אותן בשכונה, וקול הרק והחברים שלו סחבו את הציוד למרתף, וסידרו אותו כך שבשעה שתקלט, הוא צפה על רחבת הריקודים מחדר קטן ליד. הרק נתן לקהל מה שהם רצו: קטעים קצרים מתוך שירים של ג'יימס בראון, ובין לבין, הלהיב את הקהל עם קריאות בחרוזים. הקהל, מורכב ברובו מבני נוער שחורים והיספאנים תושבי דרום הברונקס, היה משולהב. בסוף הערב, קלייב וסידני היו מסוחררים. הם הרוויחו מעל ומעבר לציפיות, והמסיבה הייתה כל כך מוצלחת, שהם שיערו שאפשר להמשיך ולארגן מסיבות דומות, שיהיו הצלחה בשכונה. זה הולך להיות גדול, הם בוודאי אמרו. הם פשוט לא ידעו עד כמה גדול". (מתוך: כתב העת של בצלאל, אוקטובר 2012).
הדוקו של נטפליקס, כ-4 פרקים שהייתי מגדירה אותם כמעציבים ומרגשים גם יחד, חושף לא רק את החלק הפעיל והמשמעותי שנשים לקחו במהלך ייסודו של הז'אנר. הוא מבקש לספר את ההיסטוריה מחדש – ולהחזיר אליה את הנשים, שלעיתים קרובות מידיי מוקעות ממנה. הוא גם מבקש לספר ולחשוף את הקושי, הזוהמה, האלימות והיחס המחפיר שנהוג עד היום – ממי שמתייחסים לנשים כאורחות בתעשייה, ולא כחלק אינהרנטי ממנה. החל מהתעללות פיזית, מינית ומילולית, וכלה באלימות ממסדית, שחלק משמעותי ממנה מתבטא בניצול של חברות התקליטים.
חברות התקליטים, שנקראות גם לייבלים, הן קרקע פורה לבעייתיות – במיוחד כשהן מחתימות אמנים צעירים. כלומר, עוד לפני שזו סוגיה מגדרית, זו גם סוגיה של זכויות, קניין רוחני ויחסי עבודה. לפני הסטרימינג, התלות של אמנים ואמניות בחברות התקליטים הייתה אפילו יותר משמעותית מהיום, ואלו הרוויחו את הונן בכך שרוב הנתחים מהרווחים וההכנסות הלכו ישירות לחברה. לא קשה לדמיין איך קורה דבר כזה, אבל כן קשה לאכול את התוצאות שלו. בשנת 1996, למשל, TLC היו הרכב הנשים המכניס ביותר – ובו זמנית, העני ביותר, תודות לחוזה דרקוני שחתמו עליו בתחילת דרכן.
הסיפור הזה לא נגמר שם, והוא ממשיך לקרות גם היום למוזיקאיות המצליחות בעולם. בשנת 2013 ביונסה שחררה אלבום שהתנגד לחלוטין למהלכים הנהוגים בחברות התקליטים כמחאה על כך, וטיילור סוויפט, למשל, הקליטה את כל אלבומיה הראשונים כדיי להחזיר את בעלותה על הזכויות, מה שידוע כאחד המהלכים הקיצוניים, המכניסים והרדיקליים מול חברות התקליטים, מה שבין היתר הופך אותה לאחת הנשים העשירות בעולם. אין ספק שיש קשר משמעותי בין סוגיית הבעלות והזכויות לבין חופש כלכלי, מגדר, יחסי כוחות ומוזיקה – ואנחנו רואות היום יוצרות גדולות ויוצרות פחות מוכרות מבינות את החשיבות של הבעלות ושל יחסי הכוחות.
לאטו, למשל, ניצחה בתחרות The Rap Game של ג'רמיין דופרי כשהייתה בת 18, אך סירבה לחתום מיד בלייבל שלו. היא בנתה את הקריירה שלה באופן עצמאי, ורק מאוחר יותר חתמה ב-LCA. היא מדברת בפתיחות ובמודעות מוחלטת על הכסף, על החוזים, ועל המאבק המתמיד שלה כאישה שחורה בתעשייה. אולי, ההבדל המשמעותי בין TLC ושנת 1996 הוא המודעות – וכך, היכולת להתנהל בתעשייה אחרי שאת כבר יודעת שההיסטוריה שלה היא בעייתית.
נשאלת השאלה איך אפשר להפוך את הסיטואציה לשוויונית והוגנת יותר עבור נשים, ואמנים בכלל? בהקשר זה, מודלים אלטרנטיביים מתחילים לצוץ כפטריות שלאחר הגשם. דרייק, הראפר הרווחי בעולם, מחתים אמנים ב-OVO, חברת תקליטים שהקים בשנת 2012. ג'יי זי וביונסה כאמור היו בין המשקיעים והתומכים המרכזיים בחברת הסטרימינג TIDAL, וכמובן שהמעבר לסטרימינג משנה את המשחק וחברות הפצה משנה את המשחק בעולם המוזיקה. סאונדקלאוד, ספוטיפיי, וגם יוטיוב – כולן פלטפורמות שמאפשרות גם לאמנים שלא חתומים בלייבל להפיץ את המוזיקה דרכן, מה שמאפשר קיומם של אמנים מכניסים ומוכשרים שאינם חתומים ומגובים בלייבל. אין ספק שהמשאבים שעומדים בפני האמנים האלו הם כנראה מועטים יותר או לפחות אחרים, אבל הם לא נאלצים לוותר על זכויות, על החופש האמנותי שלהם, ולהיות כבולים לחוזה נצלני.
בישראל יש לנו כמה דוגמאות מעניינות במיוחד להתמודדות של ההיפ–הופ עם חברות התקליטים – שיגולה רקורדס, משפחת תאקט, וסלים בודהה – כולן חברות הקלטות שהוקמו על ידי ראפרים ומפיקים. טונה הוא דוגמה מעניינת לראפר שעשה קריירה מסיבוכים וניצול של חברת הקלטות גם כן.
כחלק מהמגמה – מייגן די סטליון הודיעה על שחרור האלבום הבא שלה בחודש יוני תחת לייבל משלה, זה יהיה האלבום הראשון שלה תחת חברת תקליטים בבעלותה. כאשר חתמה ברוק ניישן, הלייבל של ג'יי זי, התחוורה לגלות שהחוזה שחתמה ב-1501 בשנת 2018, בתחילת הקריירה שלה, היה חוזה נצלני, מתחת לכל סטנדרט בשוק. היא יצאה למאבק משפטי, ובין היתר חשפה ש-1501 רוקנו חשבונות בנק כדיי לא לשלם לה כדין. היא הוציאה את אלבום הפריסטייל Something for Thee Hotties במטרה להתקדם לעבר שחרורה מהחוזה של 1501 – ואלו הגיבו שלא מדובר באלבום, מכיוון והוא חורג ב-22 שניות מהגדרתו של אלבום לפי החוזה עימם. חשוב להדגיש שהתגלית של מייגן לגבי אי ההוגנות של החוזה קרתה בפגישה בחברת התקליטים של ג'יי זי, בעלה של ביונסה, ששיתפה עם מייגן פעולה בשיר Savage, נאבקה בעברה כאמור בחברות תקליטים ומגיעה מאותה מדינה (שמרנית) – טקסס. למרות הביקורת התמידית שלי לביונסה, זה ללא ספק ביטוי משמעותי להשפעה שיש לשותפות גורל וסולידריות בין נשים על כלכלה, עצמאות ובעלות.
אז הפרטים הקטנים לגבי הלייבל של מייגן: Hot Girl Productions היא מעין פתרון ביניים. מייגן חתמה על חוזה הפצה ו"שירותים" (לא בטוח שאצליח לגלות בדיוק מה זה אומר) בוורנר, אבל ההסכם מאפשר לה להחזיק בזכויות על השיר, ובזכויות על רווחי הפרסום. היא תשחרר את המוזיקה דרך ה-Hot Girl Productions, ורוק ניישן עדיין יהיו מעורבים בניהול המוזיקה והקריירה של מייגן בנפרד מוורנר. את Cobra וגם את הסינגל שלה "HISS", שהצית והעלה לפני השטח בעיקר את הביף מול ניקי מינאז', היא שחררה באופן זה.
"I hope artist still on the come up or even artists who are already established never get discouraged by all the obstacles that come with this industry!"
נשאלת השאלה, וכרגע אין מספיק פרטים לענות עליה – האם חברת ההקלטות של מייגן תשרת אותה, ואת העולם, מעבר לכך שתרוויח את הרווחים ששייכים לה? כלומר, מה תפקידו של הלייבל הזה, מלבד הזכויות והבעלות? בחלומותיי, יהפוך הלייבל הגנה לאמניות חדשות ומתחילות, צעירות ומשתפות פעולה, תאגיד של נשים ששומר על הרווחים שלהן ומגלגל אותם הלאה לעוד יצירה מעולה. נחיה ונראה? אין ספק שהפוטנציאל בשמיים.
