היום נפתחה לקהל באופן רשמי תערוכת הבוגרים של המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל. כך בחלל החדש והמאוד ייחודי של האקדמיה (ע"ש ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל) הוצגו 34 פרוייקטי גמר ייחודים. פרויקטים אשר הצליחו לייצג בצורה מיטבית את העושר של העשייה האישית לצד כל הידע שקיבלו במסגרת לימודיהם.
הסיור בין אינספור מערכות הלבוש השונות שיצרו בוגרי המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מצליח לקחת את הצופה אל עולם של יצירה אישית ומיוחדת.
סגנון הלימוד של המחלקה שם לאורך השנים דגש רחב על קראפט ושימור מלאכות יד מסורתיות. היא מלמדת לבוש, צורפות, עיצוב אביזרים ואובייקטים. היא מאפשרת לסטודנטים להתנסות במלאכות מתכת מסורתיות. לצד אריגה ויצירה עם בדים, סנדלרות ואפילו עיבוד עור. אפשר לומר שלמחלקה חיבור שורשי ממש לאופן בו היא מלמדת לאורך השנים את בוגריה מה היא יצירה. וגם כאשר נכנסו לסילבוס לימודים טכנולוגיים יותר דוגמת הדפסות תלת מימד או אופנה דיגיטלית… ניכר עד כמה החיבור של הבוגרים להליך היצירה עצמה עמוק. לא פלא שרבים מהם זוכים להכרה ברחבי העולם וממשיכים ליצור בצורה בינלאומית.
גם כאן ניתן לראות מחזור בוגרים אשר החלו את לימודיהם בקורונה וסיימו את שנתם האחרונה במלחמה. אשר יצרו מדם ליבם ולמדו להתגבר על אינספור קשיים בדרך. "בכל שלבי היצירה, הסטודנטיות והסטודנטים שלנו מקבלים את המרחב והחירות ליצור. בשנה מורכבת זו, יתר על מידה, אנו מעודדות אותן לבשר, לנסח עמדה ולפתח שיח." אמרה ראשת המחלקה המעצבת שלי סתת-קומבור.
ואכן את החופש ליצור היה ניתן לראות לאורך התערוכה בבצלאל כאשר בפרויקטים רבים ניתן היה לראות בבירור את אותו שיח בין היוצר לבגד. אבל גם בין הבגד לצופה.
הבועטת שביניהם עבורי הייתה הקולקציה המיוחדת של סלמא אסדי. הקולקציה שנקראה "מיטלטלין" עסקה בנשיאת חפצים על הגוף כביטוי למצב של בריחה. "היא נוצרה כעדות למה שמתחולל סביבנו" נכתב בתיאור. ואכן היא מצליחה באופן כמעט רגעי למשוך אותך אל הרגע. וזאת מבלי להתיימר להיות משהו אחר. בחירת הבדים אופן התפירה והגזרות שנוצרו לא הותירו מקום לדמיון וברגע אחד הציבו את המציאות אל מול עינינו.
בנושא דומה גם הקולקציה "פרומים" של אלינור עשור הצליחה לייצר בנו את אותו הרגש. בעזרת טקסטיל ומערכות לבוש היא הצליחה לדבר על הפגיעות ושבריריות שאנו חשים כעם מאז ה-7 באוקטובר. הסריגים העדינים, הפרומים שקיבלו צורות חדשות הצליחו להעביר את המסר בצורה חדה ומהוקצעת. בין אינספור התערוכות היה ניכר כי עבודות יד קטנות מצליחות לייצר אימפקט גדול. והיה זה דווקא תיק הליפה של נועה גולדשטיין שתפס את עייני. והפך לאחד הרגעים המרגשים של התערוכה. חומר גלם שמעולם לא היינו רואים בתעשיה הופך מזיכרון לפריט מעורר השראה שחייבים להתעכב עליו…
