עבור דניאל רוזברי קולקציית הקוטור האחרונה הייתה דרך לחקור אם אפשר לייצר גם היום עיצוב עתיק. הקולקציה שהתחילה מסרטים שנוצרו במאה הקודמת הפכה למסע של צוות האטלייר לשבור את הגבולות ולשחזר מלאכות יד נעלמות. והתוצאה בהחלט מעלה שאלות.
"אני עייף מהמשוואה איתה כולם משתפים פעולה, בה המודרניות שווה פשטות."
כך כתב מעצב האופנה בטקסט שמלווה את קולקציית הקוטור שעלתה אתמול במסגרת שבוע הקוטור בפריז. ביציאתו לעצב את הקולקציה מצא את עצמו רוזברי בחנות עתיקות שהחזיקה סרטים משנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. הסרטים סיפר, נוצרו בליאון בעבודת יד מיוחדת עד שהחלה מלחמת העולם השניה וטרפה את הקלפים. המפעלים שהיו מייצאים אותם לעולם נסגרו והסרטים שכבר נוצרו הוחבאו ונשכחו.
אותם סרטים גרמו לו לשאול את עצמו שאלות על העיצוב המודרני. "האם החדש לא יכול להיות עשוי, להיות בארוק, ואקסטרווגנטי? האם האובססיה למה שנראה או מרגיש מודרני הפכה למגבלה? והאם היא עלתה לנו בדמיון שלנו?" כתב. וכך עם הסרטים ביד והרצון לייצר קוטור בארוקי יצא המעצב עם האטלייר למסע.
מסע במסגרתו עיבד גזרות מודרנית מפורסמות שנוצרו במאה הקודמת לכדי יצירות אומנות בארוקיות עוצרות נשימה
החל מפרדריק וורת ועד אזאדין אלאיה. כל מעצב גדול שהמציא מחדש את "הגזרה" קיבל בקולקציה של רוזברי מקום מיוחד. הגזרות הייחודיות שעיצבו השפיעו עליו לחקור צורה אל מול צבע. גזרה אל מול טקסטורה. כאשר הדגש היה שילוב כמה שיותר מלאכות יד נעלמות בכל פריט על מנת לייצר מראה חדש. מודרני עשיר על סף המסובך. וכל זה בזמן שמשלבים את האלמנטים הבולטים ביותר של סקיאפרלי לכדי יצירה חדשה.
כך בין אם מדובר ברקמות עשירות שנוצרות בעבודת יד עם חוטי משי על זמש עדין. סרטים ישנים וחדשים שנתפרו בצורה ידנית אחד אל השני על מנת לייצר אשליות אופטיות בתנועת הבגד. או סרטים שנתפרו בצורה ידנית אל הבדים על מנת לייצר טקסטורות והדפסים תלת ממדים לאורך כל הדגם. צוות האטלייר לקח השראה מההיסטוריה של הקוטור. מההסיטוריה של הבית וממלאכות היד המרשימות ביותר שהגדירו את הענף ושילב אותם לאחד.
אפשר לומר שדניאל רוזברי הצליח שוב לשאול שאלה אך גם לענות עליה. עונה אחר עונה מצליח המעצב לשבור את המוסכמות ולייצר מה שאחרים לא מעיזים לחלום עליו. לעורר שיח וגם להעביר ביקורת עם חוט ומחט. והקולקציה הנוכחית מראה זאת בצורה הטובה ביותר.
