כבר כמה חודשים שמידי שבוע בצהריי יום שישי אני מתנתקת מהרשתות החברתיות, מוחקת את האפליקציות לחלוטין למשך עשרים ומשהו שעות של שיכרון חושים. אולי כדאי שאתחיל מהסוף – אני בת 22 מה שאומר שאני חלק מדור של אנשים שלא מכיר את החיים לפני האינטרנט ואם כבר להוסיף חטא על פשע אז את רוב העסקים שלי אני מנהלת אונליין. זה חלק מדרישות התפקיד בתור אקטיביסטית בתחום דימוי גוף, דוגמנית בלוגרית וכותבת. מה ניתן להסיק עליי אם כך? בדומה ליתר בני דורי ואולי אף טיפה יותר – האייפון שלי הוא שלוחה של הגוף שלי ואת רוב שעות היום אני מבלה במחיצתו.
לרשתות חברתיות יש מוניטין רע מסיבה מסוימת, בעידן שבו חומריות היא ערך עליון. תרבות הצריכה היא על סטרואידים וחופש הביטוי הוא מובן מאליו כמעט כמו העובדה שלכל אחד יש סמארטפון,. הן מהוות פלטפורמות של שיתוף של תכנים שלעיתים אינם חיוביים בלשון המעטה.
אף אחד לא חסין לקנאה, ואני מכירה אנשים מועטים שלא נשאבים אל תוך החור השחור שהוא שיטוט באקספלור. לפני כמה חודשים החלטתי שאני פשוט לא נראית טוב בתאורה הזאת ואלוהים יודע כמה אני אוהבת תאורה טובה. זה לא לוק חמוד לקנא לאנשים אחרים ולרצות את החיים/גוף/תוכן שלהם ומצאתי את עצמי נאבדת בכל זה, לא מסוגלת להבחין מה אמיתי ומה לא ובעיקר לא מרוצה ממה שיש לי אפילו שהדשא שלי ירוק מאוד. התמכרתי לתחושת חוסר הסיפוק ולריקנות הבלתי נגמרת.
רובד נוסף בחוויה שלי הוא תחושת המחויבת. בניגוד לאנשים פרטיים (שאני בטוחה אגב שגם הם מרגישים לחץ להראות נוכחות במרחבי המרשתת אה לה ״אני מעלה סטורי משמע אני קיים״)
אני יוצרת תוכן ובמובן מסוים עד לגמילה שלי הרגשתי שאני ״עובדת״ באינסטגרם ושאני מרגישה תחושות שליליות במידה ואני לא מעלה פוסט בזמן מסוים ולא יוצרת שטף של סטוריז.
דווקא אני בתור עצמאית – התחלתי להרגיש מנוהלת ושאני עבד של האפליקציה הארורה הזאת.
בידוד/אדם בתנאי בידוד:
- בידוד (בריאות) – מצב בו לא מאפשרים לאדם חולה או לחיה חולה להיות בקשר עם אנשים אחרים וחיות אחרות מפחד להפצת מגפה או בשל כשל חיסוני שלהם.
- בידוד חברתי (אנ') – הוקעה של אדם ממעגל חברתי מסוים, ניתוק קשרים חברתיים קיימים ואי יצירת קשרים חדשים עמו. חרם חברתי.
- כליאה בבידוד – מצב בו מונעים מאסיר בבית כלא לפגוש אסירים אחרים.
- בידוד (פסיכיאטריה) – בידוד מטופלים המסוכנים לעצמם או לאחרים, במרחב נעול, אשר ניתן לפתיחה רק מבחוץ. (מתוך ויקיפדיה)
מסוכנת לעצמי, אסירה, חולה – כל אלה הגדרות קשות מאוד אבל אני לא יכולה לומר שאני לא יכולה להזדהות עימם. אז הוחלט לעשות חישוב מסלול מחדש, בהתחלה מחקתי את האפליקציה מתוך להט הרגע ומתוך שבת אחת נטולת לחצים ומחשבות על כל העולם שם בחוץ,. נולד הרגל בריא: התנתקות משיתוף ומשטף מידע וקצת חזרה אחורה אל פעולות צנועות ומלאות קסם ללא הצורך כל הזמן להיות מחוברת. זה מדהים מה אפשר להספיק וממה אפשר להינות כשלא צריך לעצב סטורי כל שעה עגולה. בעקבות משבר הקורונה והתקופה האחרונה זה מרגיש שהמין האנושי מרגיש צורך להתחבר, להעמיק ולרקום קשרים ובעיני אין דבר יותר מבורך מזה.
לעידן הטכנולוגי שאנחנו חיים בו – כל כך הרבה יתרונות והתקופה הנוכחית היא אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך:. אימוני כושר בזום וסדר פסח בפייסטיים, מה רבו נפלאותייך סטיב ג׳ובס. הטכנולוגיה והרשתות החברתיות הן אלו המאפשרות לנו להרגיש קרובים אפילו שאנחנו רחוקים ולשמור על קשר עם כל מה ומי שאנחנו אוהבים גם בלי קרבה פיזית.
אז למה להתבודד בסושיאל מדיה דווקא עכשיו?
כי בתוך כל השיתוף וקירוב הלבבות בכל זאת יש לאנשים נטייה להישאב ולבלות שעות על גביי שעות בבהייה במסך. דווקא עכשיו זה מרגיש שיש פומו יותר מבדרך כלל,. פתאום יש לנו זמן לעשות את כל הדברים שלא היה לנו זמן עבורם לפני כן. האינסטגרם מתמלא באימונים בהילוך מהיר, מהפכי מארי קונדו לארון ויצירות אומנות מקרטון. חברה שלי הגדירה את זה הכי טוב: ״זה מרגיש שאת לא עושה מספיק לעומת אחרים״
״לא עושה מספיק ספורט, לא לומדת שפה, לא גטינג יור לייף טוגדר״ ואני רק רוצה להזכיר שזה לא מקדם אותנו כל הזמן לחוש לא טובים מספיק,אז למה שלא נעשה מזה הפסקה? לא צריך להיות פרודוקטיבים, לא חייבים לשתף הכל ובעיקר אפשר לנצל את התקופה להתקרבות אל עצמנו, מה שנכון לכל אדם באשר הוא.
מה יקרה ביום שאחרי הקורונה? האם עדיין נתעד באובססיביות את בורקס דפי האורז שהכנו לארוחת ערב? האם מדובר כבר בטבע שני להעלות ולשתף כל שנייה מחיינו?.
אני באופן אישי הרגשתי שמרוב שאני עסוקה בתיעוד אני לא נהנית מהרגע והכל הפך למטלה עבורי. ולא בא לי שטיולים של יום שבת יהפכו למטלה ולא, קריאת ספר ושתיית קפה קר לא חייבים להיות בקומפוזציה מושלמת לתיעוד על מנת שפשוט אהנה מהם.
אין תחליף לקשר אנושי – לחיבוק לשיחה פנים מול פנים של אהובים.
לא סתם אנחנו יצורים שחיים בקהילות, משחר ההיסטוריה בשבטים – לא טוב להיות האדם לבדו והרי כשמוציאים מגע וקשר אנושי מהתחום מה הופך אותנו בעצם לבני אדם?. הכי יפה זה להיות מסוגל לחוות את הרגעים האלה כאן ועכשיו מבלי שהמחשבות ינדדו כל הזמן למה חדש אצלי בפיד. במובן מסוים אני מרגישה שהצלחתי לגדל מחדש את השריר של ״כאן ועכשיו״ בגוף שלי, שהיה כל כך חלש במשך תקופה ארוכה.
אחרי שהתקופה הזו תעבור ונשוב לשגרה כולנו לאט לאט נשכח אותה ואת כל מה שהרגשנו בה
את הצימאון למפגש ולחיבור אמיתי וכנה אמשיך להתבודד, לפחות פעם בשבוע ורק ברשתות החברתיות.
