כשהייתי קטנה, היה לי בילוי חופש גדול מועדף והוא היה הקמת מחבוא תחת שולחן. הייתי עוטפת את שולי השולחן בנייר אריזה מבריק שחיברתי בסלוטייפ ומבלה שם שעות. בזמן שבידרתי את עצמי כמו שרק ילדים קטנים יודעים עם שלוש בובות ורבע, אמי ניהלה ביד רמה סטודיו משפחתי לייצור תכשיטי כסף. מאז הסטודיו צימצם היקפים ואני מתקשה לשבת בנוח תחת אותם שולחנות, אבל ייצור התכשיטים נמשך והעסק מתפתח.
בחודשים האחרונים העסק הזה שהוא בן משפחה קרוב עמד בסימן שאלה גדול, וכך גם עסקים רבים אחרים. לא מעט דובר בכלי התקשורת על מאבקם של העצמאים, של העובדים ושל העסקים הקטנים ולא בכדי. לכן החלטתי לראיין את אמי, דורית גורנת, בעלת סטודיו לתכשיטי כסף בעבודת יד, ולכתוב על סיפורו של עסק אחד מיום היוולדו ועד התמודדותו עם שאלת חייו הנוכחית: האם תכשיטים הם מוצר רלוונטי בזמן מגיפות עולמיות?
חברת בילי תכשיטי כסף בע"מ הוקמה על ידי אשר בילבסקי, סבי, אבי אמי. "אבי הקים אותה בשנת 1982. החברה עסקה בשיווק תכשיטי כסף לכ-300 חנויות ברחבי הארץ אשר יוצרו במספר מפעלים בישראל. כמעט ולא היו אז תכשיטי כסף בארץ למעט מפעלים בקיבוצים.".
דווקא בקיבוצים?
"כן. צריך להבין שתכשיטי כסף נחשבו אחרים באופיים, פחות יוקרתיים מאשר הזהב ושידרו איזו ישראליות פשוטה יותר, הם היוו אלטרנטיבה לתכשיטי זהב. כמעט ולא היו תכשיטי כסף בחנויות. אבי עסק במקור בייצור יהלומים ובשל המשבר העולמי שהיה בזהב בשנות ה-80, פנה לנישה הזו של תכשיטי כסף ופיתח אותה. הוא פנה לשוק של חנויות רחוב, לא היו כמעט קניונים בארץ אז."
אז איך בילי הפכה לעמוד בפני עצמה? מתי התחלת להיות מעורבת בעסק?
"למדתי עיצוב תפאורה ותלבושות באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן נסעתי ללונדון ללמוד ציור. כשחזרתי לארץ, קצת לפני מלחמת המפרץ, עשיתי קורס צורפות חובבני, ובמקביל היה לי סטודיו לציור. במהלך השנים בהן הייתי סטודנטית בארץ עזרתי לאבי בהרכבה והכנה של התכשיטים. תמיד הייתי מעורבת, ועסקתי איתו במכירה. זה היה עסק משפחתי מאד, גם אחי מעורב וגם אמי. השם של העסק, בילי, הוא קיצור של שם המשפחה 'בילבסקי', והיה הכינוי של אחי כשהיה קטן. בשנת 1990 בערך עשיתי קורס צורפות והתחלתי להכין קולקציות מקוריות לבילי. תוך שנתיים שלוש החברה מכרה ושיווקה תכשיטים בעיצובי בלבד.“
איך קרה המעבר הזה, לעסק שמייצר?
"התחלנו לעבוד עם כמה מעצבים צעירים שהכינו את המודלים, כי פחות עסקתי בעשיית המודלים. עשיית המודלים היא ייצור המוצר הראשון, הצורה הראשונה. כיום, בילי עוסקת בייצור המוני של תכשיטים: כלומר אנחנו משתמשים בתבניות מהן אפשר לעשות כמות מאד גדולה מכל פריט, לא מדובר ביצירה של תכשיט בודד. התחלנו להחזיק מודליסטים שעשו את המודלים. אני עסקתי בעיקר בעיצוב ובניהול הייצור. העיצוב כלל עבודה מול המודליסט, הנחיה, בחירה של אבנים, כיוונים עיצוביים, השתמשתי בציור ככלי עבודה . ניהול הייצור כלל הוצאה לפועל של ייצור סדרתי מאותם מודלים."
מתי היה המעבר של בילי מעסק משפחתי וביתי לעסק עצמאי ?
"בשנת 98 העסק עבר מעבודה במסגרת ביתית, ממש קומה בבית, למקום שלו היום במגדלי זיו בתל אביב. זה היה שינוי מחייב. היה רצון והבנה שאפשר להגדיל את העסק ולפתח אותו לכיוון יותר משמעותי. במקביל, השוק השתנה והחלו לצמוח בארץ קניונים והמעמד של חנויות הרחוב השתנה. התחילו להתפתח רשתות שעסקו בשיווק בקניונים כמו גראס ומגנוליה, מה ששינה מאד את פני השוק. בשיא של אותה תקופה לבילי היו 3 סוכני מכירות שהסתובבו בארץ. אותו שיווק ישן עבד אצלנו עד שנת 2000. לאט לאט המכירה באותן רשתות שיווקיות, מכירה סיטונאית, תפסה נפח גדול יותר ויותר, ולמעשה היום בארץ בילי משווקת ומוכרת קולקציות תכשיטים מתחדשות לחברות שיווק שונות בארץ ובחו“ל."
איך קרה שהפכת למנהלת העסק?
"בשנת 2010 אבי, מייסד החברה נפטר. ויחד עם ערן, בן זוגי, המשכתי בניהול ובתפעול של העסק. למעשה היום כבעלת עסק קטן אני עוסקת בכל התחומים שקשורים בניהול השוטף: עיצוב, ייצור, שיווק, הנהלה, ניהול עובדים. העבודה היא מאד מגוונת ודורשת התעסקות בתחומים שונים, מדובר בעסק שהוא מצד אחד מאד קטן אבל עוסק בהמון תחומים בו זמנית: בעיצוב, גם בייצור, שיווק, יבוא, יצוא.“
מה הזיקה של העסק לחברה הישראלית בעינייך? בתור מנהלת העסק, את מרגישה שהישראליות חשובה בו? "קודם כל, אני שמחה שאנחנו מייצרים מוצרים שהם אפשריים וברי השגה לכל אחד. אלו תכשיטים עמידים, מכסף אמיתי, בעלי ערך משמעותי במחירים שווים לכל נפש. אני מרגישה שזו בחירה שמתאימה לי, חברתית, ואני שמחה על כך. לפני יותר מ30 שנה עיצבנו סדרה של חמסות שנמכרות בעצם עד היום ואני תמיד זוכרת שאבי, לכל מקום שהיה מגיע, מאד אהב לחלק אותן, בכל אירוע או פגישה שהיא. החל מאירועים משפחתיים שהוא ארגן וגם אם היה מבקר מישהו חולה. כל הזמן היו לו חמסות בכיס. אם מישהו נפל ברחוב והוא עזר לו לקום היה נותן לו חמסה. זה משהו שתמיד היה אצלו, כמו שני שקלים, אז היו לו חמסות בכיסים."
וואו. את מרגישה את הנוכחות שלו בעסק גם היום?
"בהקשר הזה, בשנת 2014, חיפשתי איזשהו חיבור עם אבי שנפטר כמה שנים קודם לכן. ואז קרה אסון הנגמש בתחילת מבצע צוק איתן. האסון הוביל אותי לחפש תבנית ישנה, לתליון של גולני שאבי עיצב בעבר. הוספנו לתליון מאחור כיתוב של 'צוק איתן' וחילקנו את התליונים כמה ימים לפני בר המצווה של בני לחיילי גדוד 13 של גולני, שבדיעבד התברר ששכלו חברים רבים במהלך המבצע. הנתינה הזו סימלה בשבילי את הקשר בין המקצוע שאני עוסקת בו והמקום שאני חיה בו. זאת היתה הדרך שלי לבטא את הצער העמוק, את הטראומה. חילקנו 250 תליונים באחת מההפוגות באוגוסט, לחיילים בזמן שהותם בבריכה, מעין חופשה שהייתה בין כניסותיהם לעזה. היה מרגש לראות את החיילים מגיעים לבריכה בדרום עם כלי הנשק, עורמים אותם, מורידים את המדים, וקופצים למים. הם שמחו על התליון, רבים מהם ענדו אותו ברגע החלוקה. אנו ממשיכים לייצר ולחלק את התליון, עד היום.“
בילי קיימת כבר מ1982. איך העסק מתגבר על תקופות קשות?
"עברנו המון תקופות מאתגרות בעסק. מלחמות, אינתיפאדות, שנים של עלייה מטורפת במחיר הכסף בעולם. למשל, בין 2010-2011 מחיר הכסף שילש את עצמו, מה שהוביל אותנו כחברה ששיווקה בארץ במחירים קבועים לייצר קולקציה חדשה מידיי עשרה ימים או שבוע, על מנת לרדוף ולהתאים את עצמנו כל הזמן למחירי הכסף המשתנים. יחד עם זאת מעולם לא עברתי תקופה כל כך ארוכה של חוסר ודאות לגבי העתיד כמו בתקופה האחרונה."
למה? מה מייחד את התקופה הזו לעומת האחרות?
"בעצם היום, בזמן הקורונה, אין לנו שום בטחון שהעולם יחזור להיות כמו שהוא היה. גם אם הוא יחזור להיות כמו שהיה, זה יקח המון זמן, אנחנו לא יודעים כמה זמן."
איך אפשר להתמודד עם מצב כזה?
"אחד הדברים שלמדתי לאורך השנים בבילי הוא הצורך של העסק להיות מאד גמיש. זה מתבטא בזה שחשוב שהעובדים ידעו לעשות את כל מסלול הייצור, בזה שאני צריכה לדעת את כל מסלול השיווק, ייבוא, ייצוא. היכולת להתגמש ולהשתנות היא הסוד של הישרדות העסק בתקופה הזו.“
מה היה המצב של העסק בפרוץ הקורונה?
"הקורונה תפסה אותנו בערב פסח עם הזמנה גדולה מאחת רשתות השיווק עימן אנו עובדים בארץ. למעשה, הבנו שאין למי לספק את הסחורה הזו, שהתחלנו לייצר. כשהבנתי שזה המצב והקניונים נסגרו הוצאנו את העובדות לחל"ת. אני המשכתי ללכת למשרד, בעצמי, בהתחלה במטרה לארגן ולסדר, ובעיקר לצאת מהבית. זמן קצר לאחר מכן לקוחות שלנו בחו"ל המשיכו להזמין תכשיטים ואת שתיים-שלוש ההזמנות הראשונות שקיבלנו בתחילת התקופה של הקורונה ייצרתי בעצם לבדי. זה היה מאד כיף לחזור לצורפות בשבילי, אבל זה לא היה קל.
הפכתי ממנהלת לעובדת היחידה במפעל. קולקציה חדשה ששלחתי לאחת הלקוחות הצליחה מאד, דווקא בזמן הקורונה, וקיבלנו הזמנות מאד גדולות, באופן יחסי לעובדה שעבדתי לבד. כך העסק הצליח לעבור את הקורונה בצורה טובה בסופו של דבר. עמדנו בזה. שמחתי לדעת שיש לנו לקוחות מצוינים גם בארץ וגם בחו"ל, לקוחות שהצלחנו לתת להם שירות מעולה גם בתקופה כל כך מורכבת. באמצע מאי החזרתי אחת מהעובדות, ואנחנו ממשיכות לייצר בהתאם למצב."
הרגשת שהיו לתקופה הזו גם צדדים חיוביים?
"באופן אישי, מאד אהבתי את ההזדמנות שהקורונה נתנה לי, לחזור ולעסוק בעבודת הצורפות הבסיסית, דבר שבמידה רבה התגעגעתי אליו. במשך היום יום העובדות צורפות, ולא אני. ברגע שהעסק עבר לנפח מסוים של עבודה העבודה שלי הפכה להיות בעיקר ניהול העובדים ופחות עבודה עם התכשיט עצמו.“
בשלב הזה של הראיון הרגשתי שמיציתי. החשיך, ומצאתי את עצמי מודה לאמי ובחצי פה שואלת אם תרצה להוסיף משהו. כמעט סגרתי את המסך של הלפטופ, והיא סיימה את הראיון במילים הבאות: "אני רוצה להגיד שאני מאושרת לעסוק במשהו שאני מרגישה שאני מאד מחוברת אליו. אני מרגישה כלפי העסק שלי שהוא קצת כמו עוד ילד, יש לו צרכים, משברים, עליות וירידות. יש בזה לפעמים המון קושי, אבל גם המון שמחה״. לא סתם קוראים לסטודיו הקטן הזה לתכשיטים בילי. זה יכול להיות שם של כל אחד. העסק הזה הוא בן משפחה חי ונושם בביתי, והוא מלווה את המשפחה שלי שנים. מאחורי כל עסק קטן, ששורד ונאבק בקשיים שמציפה התקופה האחרונה, יש בני אדם ומשפחות, שמגדלים אותו ומשקיעים בו משאבים ואהבה. זו מחשבה שצריכה לקונן בראשנו בתקופה הזו, שדורשת צרכנות חכמה וחסכונית מצד אחד, וערבות הדדית מצד שני.
