אנחנו מתעדים כל רגע נתון בחיינו, אנחנו מחוברים, לאינסטגרם, לפייסבוק ולווטסאפ כל הזמן. שיחות חשובות ביותר מתנהלות בימינו באפליקציות. השיחות האלה הן שיחות לכל דבר. מסתבר שמאחורי המסך אפשר לכתוב ולהעביר הכל. יצא לי לא פעם ולא פעמיים לצלם שיחות שהיו לי עם אנשים בווטסאפ, לשמור אותן או להעביר לחברים כדי להוכיח נקודה, או להראות שיחה שהיה לי חשוב לשמוע את דעתן של חברותיי עליה. זה נשמע מאוד לא מוסרי או חטטני אבל מסתבר שהמון מאיתנו עושים את זה, אם לא כולם.
עם זאת, זאת פעולה מאוד בוטה, כי זה עדיין מאוד אישי, יש משהו מאוד גס בצילום שיחה שהייתה אחד על אחד עם בן אדם, לא משנה על מה ולא משנה עם מי. זה מרגיש כמו איזה שהיא ראייה או הוכחה. וזה עדיין כלי שכולנו משתמשים בו היום, כי זה קל ופשוט, ללחוץ על כפתור צילום המסך ולהעביר שיחה. יצאתי לבדוק עם אנשים שונים למה הם מצלמים שיחות שלהם ואת מי ומה זה משרת. קבלו הצצה לדור שנוצר שיחות דרך תצלומי מסך:
שאלתי גברים ונשים שלוש שאלות, כל אחד ואחת ענו קצת שונה. אכן היו הבדלים בין המגדרים בצורה שלא ממש הפתיעה אותי אבל היו גם כמה אנשים שענו בצורה שונה לחלוטין ממה שדמיינתי.
אלו השאלות ששאלתי:
- למה את/ה מצלמ/ת שיחות בינך לבין אנשים?
- מה את/ה עושה עם הצילומים? שולח/ת אותם? שומר/ת לך? דברים אחרים?
- איך את/ה מרגיש/ה עם זה? זה מספק אותך? לפעמים יש לך רגשות אשמה?
מסתבר שלא כולם מצלמים שיחות. כן, תופתעו לגלות אבל דיברתי עם כמה אנשים שלא מצלמים שיחות והם אפילו היו המומים מהשאלה שלי. הם אמנם לא מהווים את הרוב, אבל זה אכן נתון שחשוב לדעת. מה שהיה מעניין זה שאותם אנשים היו באמת המומים מהשאלה שלי או שהם פשוט לא הצליחו להבין אותה. כאילו הם לא חשבו בכלל על השימוש בפיצ'ר הזה.
ובכל זאת, רוב האנשים שראיינתי כן מצלמים מסך. הרבה מצילומי המסך הן בשביל גברים והן בשביל נשים הם למטרת שליחת השיחה לאדם אחר. העניין הוא שלכל אחד יש כוונות שונות כשהם שולחים את השיחה. היו הרבה שבשבילם זו דרך לנצור שיחות או כמו שמרואיינת אחת אמרה לי "אני בעיקר עושה את זה מתוך איזה יצר של שמירה על הכתוב שלא יעלם. זה יכול להיות מצחיק/ עצוב/ מרגש/ אירוני/ מכעיס/ מגוחך. כל דבר בעצם. ברגע שצילום המסך קיים, הוא אוטומטית מקבל איזה שהוא תוקף וערך סנטימנטלי". הכתוב, גם אם מדובר בצילום שיחת ווטסאפ מקבל תוקף משמעותי ברגע שהוא נשלח ומצולם. מרואיינת אחרת ענתה שהיא מצלמת שיחה שהצחיקה אותה, שהוציאה אותה עם מוסר השכל, שיחה שהייתה מלאה ברגש ונתנה לה השראה. מרויאנים נוספים, שהיו בעיקר גברים (אבל לא רק) מצלמים בעיקר צילומי מסך על מנת להעביר מידע בלי לסלף אותו, "כדי לא לכתוב מחדש הכל וכדי שדברים יישמרו כמו שהם בלי פרשנות בניסוח מחדש" הייתי אומרת שזה אפילו על גבול העצלנות.
אבל היו הרבה (ממש לא מעט) שהודו שהם מצלמים צילומי מסך, של שיחות עם אנשים על מנת להתייעץ עם חברים, כדי לקבל נקודת מבט נוספת על דברים.
"אני מצלמת שיחות עם אנשים כשאני מרגישה שהן הזויות. במיוחד בימים אלה שהרבה שעות עוברות לבד, יש בזה משהו מספק שמישהו מזדעזע או מופתע ביחד איתך" זה מרגיש כאילו דעתנו האישית לא מספיקה בשביל לקבוע מה אנחנו מרגישים וחושבים. אנחנו רוצים להעזר בעוד פריזמות הסתכלות של החברים והמשפחה.
אני אישית מרגישה שזה אחלה של פיצ'ר להשתמש בו להעביר מידע בלי לסלף (באמת) שום דבר. אבל לפעמים זה גם מרגיש לי חדירה רצינית לפרטיות. לא הייתי רוצה שיצלמו כל שיחה שאני מתכתבת בה, לא הייתי רוצה שיראו שיחות שלי עם אנשים, שיחות שכתבתי בצורה הכי אישית שלי, ויעבירו הלאה. אבל מצד שני, גם אני בעצמי עושה את זה. וככל שהזמן עובר אני מבינה, שלא בא לי לקחת בזה חלק. יותר מזה, למה אני צריכה לקבל את המחשבות והרעיונות של חברים על שיחות שהן בכלל שלי? בסופו של דבר מה שחשוב זה מה שאני חושבת והתגובה צריכה להיות שלי ולא של אף אחד אחר.
מרואיינים רבים – גברים ונשים יחד אמרו לי שהם ישר מוחקים מפחד לאבד את הפרטיות. אולי יש הבנה רחבה שזה אכן פעולה מציצנית? פעולה שחודרת למרחב הפרטי.
מרואיינת אחת הייתה ממש חדה וענתה לי שהיא "שולחת צילומי מסך לאנשים רק בענייני עבודה כי לפעמים זה עלול להיות בעייתי אבל זה כמו האח הגדול כולם כבר כותבים בידיעה שיצלמו מסך אז מה שאסור לכתוב לא נכתב או ישר נמחק. השורות המחוקות זה להיט וזה מצחיק, סימן לבושה שלך. בגדול כל זה מספר את יצר המציצנות" הייתי אפילו קצת המומה מהתשובה הזו, כי לא חשבתי על זה אף פעם. האם אני כותבת הודעה בידיעה שהולכים לצלם את המסך? יש בזה משהו אפילו ממשטר. לבוא מראש בצורה מאופקת ולכתוב שיחה בצורה שלא "תסגיר" אותך. כאילו מישהו צופה בי בכל רגע נתון. תחושה מפחידה ומבהילה שגרמה לי להרגיש גועל מהמצב הנוכחי.
אבל אז היו גם אנשים שהמטרה שלהם בצילומי המסך הרגישה ממש חיובית, במטרה תמימה כדי לנצור זכרונות."אני לא שולחת את הצילומים אבל כנראה שאם הם הצחיקו אותי אני אקריא אותם לחבר שלי או לאמא שלי שיצחקו גם, מגיע להם! ". 2 מרואיינות נוספות (כאן מדובר בעיקר בנשים) סיפרו לי שיש להן אלבום רק לצילומי המסך שלהן. אחת אפילו אמרה שהיא קוראת שיחות מסוימות לפני השינה כדי להיאחז ברגע מסוים ולהשאיר אותו "בחיים".
זה דבר נפלא ואפילו משמח שיש גם צד חיובי לפעולה החטטנית של צילום המסך, אודה שגם לי יש צילומי מסך שאני שומרת בעיקר משיחות עם אמא שלי או עם חברים כי באותו הרגע זה קרע אותי מצחוק.
אז איך כולם מרגישים בנוגע לזה? חשבתי שיהיו רבים עם רגשות אשמה כמוני. אבל גם אצל נשים וגם אצל גברים קיבלתי את התחושה שהם לא מרגישים את אותם רגשות אשם חזקים. נהפוך הוא, לרבים ממש חשובה הפרטיות ומבחינתם זה לא בא על חשבונו של אדם אחר. "אין כל כך מקום לרגשות אשם כי זה אף פעם לא בא על חשבון תוכן פרטי, זה תמיד קשור בסיטואציות מצחיקות או העברת אינפורמציה". המשפט של המרואיין הזה גרם לי להרגיש קצת יותר ביטחון. כי לא לכולם יש מטרות זדוניות או מרושעות בשיתוף שיחות. יש גם איזה שהוא אור ואנשים (מדובר בעיקר בגברים שראיינתי) מבינים את המשמעות הרגישה של זה. מרואיין נוסף אמר ש"האמת ששיתוף שיחות לא קורה הרבה כי יש בזה חדירה רצינית לפרטיות מבחינתי, כשמישהו שולח הודעה הוא לא רוצה שעוד אנשים יראו את זה, ואין לי זכות להעביר הודעות הלאה."
אחרים ענו שאין להם כל כך רגשות אשם כי מבחינתם כולם עושים את זה או כי הם יודעים שהם משתפים קהל מצומצם מאוד של אנשים.
"כשזה משהו מצחיק אז אני נהנית ולפעמים אני צוחקת על אנשים וכשאני צוחקת על אנשים זה בקלוז פרינדס (באינסטגרם) או עם חברה טובה או בקבוצת חברות. אני מרגישה רגשות אשמה אם שיתפתי משהו אישי של מישהו אחר אבל זה לא קורה כמעט. לרוב אין לי רגשות לצילומי שיחות ובגלל זה אני גם מוחקת."
לכולם יש את ההבנה שצילומי מסך הם לא ממש אתיים אבל בתוך המסגרת הלא אתית הזו אנחנו משתדלים להיות מוסריים ככל האפשר, או שגם לא. זאת כבר בחירתו של האדם עצמו. אבל יותר מעניין המוסר או אי המוסר מדובר פה במציאות שיתוף שמהווה סימן לשינוי בהתנהגות שלנו. התנהגות חדשה שסיגלנו לעצמנו בתוך השינוי האינסופי של המאה בה אנו חיים.
אני מרגישה שאנחנו כחלק ממציאות האינסטנט פועלים במתכונת של KISS AND TELL. כאילו שום דבר לא יכול לחכות. אנחנו לא מצליחים להתאפק וחייבים ישר לשתף.
כששאלתי מרואיינת אחת על מה שהיא מרגישה, היא ענתה בצורה מדויקת שהצליחה לסכם בדיוק את מה שהרגשתי בנושא "באותו הרגע אני מניחה שזה מקל לחלוק את דעתך על אמירות של אנשים אחרים ולקבל אישור שהוא די מיידי שדעתי נכונה. אבל לפעמים אני מוטרדת מההרגל שלי לשיתוף ונזכרת שלפני לא הרבה שנים, הייתי יכולה לחוות משהו לבד בלי לשתף מיידית. להיות מופתעת, לגבש דעה ואז לספר אחרי כמה ימים לחברים שאני רואה פנים אל פנים. זה חלק ממשהו גדול יותר ברמת השיתוף שאנחנו מורגלים אליו היום."
צילומי מסך ושליחתם על מנת להעביר מידע בצורה מדויקת (או מתוך עצלנות) זה אחלה של כלי, אבל צילום מסך ושליחתו כשמדובר בנושאים רגישים או שיחות אינטימיות זאת פגיעה קשה בפרטיות שלנו. זה מרגיש שזה עונה על צורך תמידי לשתף, על מנת לא להרגיש לבד. מתוך חוסר ביטחון שלנו בעצמנו, במחשבות וברגשות שלנו. בנוסף יש בזה משהו שהוא "לא טבעי", הרי בשיחה שמתנהלת פנים אל פנים אני עונה בצורה ישירה, באותו הרגע. כאן יש אופציה לענות מתי שאני רוצה ואפילו לכתוב ולמחוק כמה פעמים עוד לפני ששלחתי.
אבל מצד שני האם יחסים וירטואלים בין אנשים הם בכלל "טבעיים"? מה זה אומר טבעי ולא טבעי? הרי בסופו של דבר, מה שנוצר משיחות הווטסאפ או מכל שיחה או שיתוף שלי בפטלפורמה דיגטלית זה רק מימד אחד שלי. המימד הוירטואלי שלי. הדרך בה אני נגלית לאנשים במרחב הדיגיטלי שבו נדמה להם ולי שאנחנו יודעים מי אני באמת.
אז אני יכולה לצלם מסך, להעביר שיחה, לשאול לדעתה של חברה אבל האם זה יתרום לתדמית של האדם אותו אני מצלמת? או שזה יתרום לי להחליט על דעת עצמי מה אני עונה? אני מרגישה שזאת עוד דרך, עוד מחסום שלנו בחוסר תקשורת בתוך חברה שבמילא כל כך מתקשה לתקשר. אז אפשר לחסוך לכל כך הרבה צדדים ופשוט לענות, להשאיר את השיחות האלו לעצמי. בלי שזה יהיה הנכס של כולם.
