המחשבה לשנות את השפתיים שלי לא עברה בראשי לפני שנקרתה בפני ההזדמנות לעשות את זה בשיתוף פעולה עם מכון קוסמטיקה בעיר שלי. בשת״פ השתמשתי בפלטפורמה שלי כדי להסביר על התהליך ולענות על שאלות שעד אז היו גם לי לא ברורות לגבי הזרקות. כמו ברוב המקרים כשאני ניצבת אל מול החלטה, לא לקח לי הרבה זמן. החלטתי ללכת על זה תוך ידיעה שההשפעה היא זמנית וההליך די הפיך. קו המחשבה היה אחד, "למה לא?".
השאלה הכי טובה שיש לשאול את עצמנו במצב כזה היא, בשביל מי אני עושה את זה? האם מתוך שאיפה להתאים את עצמי לסנדרטים בלתי אפשריים של אידיאל היופי? או האם כדי לעשות משהו עבור עצמי? התשובה צריכה להיות: בשבילי. תשובה שלא משתמעת לשתי פנים. כל מה שאני בוחרת לעשות עם הגוף שלי אני עושה בשבילי.
בחרתי לפרסם את ההליך באינסטגרם קודם כל כדי להיות שקופה אל מול העוקבות שלי.
בתור אישה שיוצרת תוכן במרחב הציבורי שהוא האינסטגרם בו אני חושפת את רוב חלקי חיי,במטרה לקדם דימוי גוף חיובי וקבלה עצמית. ברור לי שכל דבר שאעשה נתון לביקורת. זה חלק מהעניין של חשיפה. אני דוגמנית במידה 42, דוגמנית שמוגדרת בתעשייה הישראלית כ-״פלאס סייז״. לפני יותר משנה התחלתי לשתף באינטסגרם את הדרך שלי בתעשייה. אני כותבת על הרגשות והתחושות שלי בקשר לגוף שלי. על היחסים שלי מול עצמי ובתהליך השיתוף הזה הצלחתי גם לעורר השראה בקרב נשים אחרות. אחד הקווים המנחים שלי ביצירת תוכן הוא "אני כוסית" ולא צריכה להסביר את עצמי לאף אחד.
אז עשיתי שפתיים, שיתפתי ברשתות החברתיות והביקורת לא איחרה להגיע. בסיס הטענות היה שבתור אישה שיוצרת תוכן שמקדם דימוי גוף חיובי ואהבה עצמית, העובדה שהגדלתי את השפתיים שלי בתהליך קוסמטי פולשני פוגעת במסר שאני מעבירה. הנה כמה מהתגובות הנפלאות שיצא לי לקבל:
"לעשות שפתיים משרת את אידיאל היופי ומה שמצופה מאיתנו כנשים. זה מתחיל ברק שפתיים ויכול להיגמר שם אבל לרוב זה ממשיך ושוב הכול בגלל שהסביבה מכתיבה לנו איך להיראות."
"בתור מקדמת דימוי גוף חיובי את אמורה לקבל את עצמך כמו שאת ולאהוב גם את הפגמים שבך."
"למה לעשות כאילו את חושפת את עצמך אבל את בעצם מזויפת כי עשית שפתיים."
"מקדם ומשמר את הפטריארכיה."
בתור אדם מכיל וקשוב לדעות של אחרים, התחושה הראשונית שלי לתגובות האלו הייתה ״אולי אני מקדמת את המסר הלא נכון בבחירות שלי? או טעיתי?״ אבל לא. אני כאן כדי להגיד לכן שלא ואין לזה סוף. לכולם תמיד יהיה מה לומר על כל דבר שתבחרו לעשות למענכן. ואני שואלת את עצמי למה? הרי יש אנשים שמתאמנים בחדר כושר כדי להשיג גוף חטוב, ראה ערך "קוביות" של סטטיק ובן אל. יש שצובעים את השיער, או משנים את הטקסטורה שלו בעזרת החלקה. יש שבוחרים להוריד את שיער הגוף הטבעי שלהם או להשתיל שיער על הקרקפת. וישנם אנשים שעושים ניתוח אף או שלל הליכים קוסמטים אחרים שהם לאו דווקא פולשנים כדי לשפר או לשנות את הנראות החיצונית שלהם.
חזרתי להתחלה, לבסיס ההחלטה ונזכרתי, כל מה שאני בוחרת לעשות עם הגוף שלי אני עושה בשבילי.
לצד התגובות השליליות קיבלתי גם תגובות תומכות ומפרגנות. אני כמובן לא חיפשתי תמיכה או אישור של אף אחד, אבל כן שמחתי לקבל גם תגובות חיוביות מעוקבות שמבינות שאני רשאית לבחירותי. אין שום דבר פסול באיך שאתן נראות כרגע. אין שום דבר פסול בכך שתרצו לשנות את הנראות החיצונית שלכן. הבעיה מתחילה כשאנחנו בתור חברה ויחידות, שופטות נשים אחרות על הבחירות שלהן בנוגע לגוף ולחיים שלהן.
אני מרגישה שאנחנו חוטאות לא מעט בשיפוטיות הזאת מול נשים אחרות. החל ממה הן לובשות ועד לאיזה הליכים הן עשו כדי להיראות כמו שהן נראות. אם נלך לנתונים נגלה שבישראל מתבצעות בכל שנה כחצי מיליון הזרקות והליכים אסתטיים. שלושת הניתוחים הפלסטיים הפופולריים ביותר הם: הגדלת חזה, שאיבת שומן וכמובן… ניתוח אף. כמדי יום נערכים כ-300 ניתוחים פלסטיים ומתבצעים כ-2,000 הליכים אסתטיים. בעשור האחרון זינק שוק הזרקות ה בוטוקס / חומצות וגדל פי ארבע.
אני לא צריכה לספר לכן שכל ידוענית שנייה אם לא ראשונה בהוליווד עשתה אי אלו הליכים קוסמטיים פולשניים. ובראשן מתנוססות בגאון בנות הקרדשיאנז שהוכיחו לא פעם ש"יופי" תלוי הרבה פעמים בגודל חשבון הבנק.
אבל למה ללכת רחוק, דוגמא כחול לבן שלנו היא אלין כהן שהגדילה את השפתיים שלה בגיל צעיר. ולא הרגישה צורך לשתף את מאות אלפי העוקבים שלה בתהליך הקוסמטי שביצעה ועדיין מתחזקת מפעם לפעם. אלין חטפה הרבה אש כשההחלטה שלה נחשפה. ואני רוצה להדגיש נקודה חשובה – בסיס הבעיה הוא בהסתרה ולא בשום דבר אחר מה שמוביל אותי לנקודה השנייה שלי.
כאשר דמות ציבורית בוחרת לעשות שינויים אי אלו בגופה יש עליה אחריות מוסרית להיות בשקיפות לגביהם.
ההסתרה של התהליכים והצדקתם ב״שימוש בשמן זית״, דוגמת ג'ניפר לופז שמצהירה שהיא פשוט "לא בחורה כזאת" שתזריק בוטוקס כבר לא לגיטימית ב-2020 ובטח שלא ב-2021. ההסתרה הזאת יוצרת שאיפה למודל יופי בלתי אפשרי לא לנו ולא לדמויות עצמן. הרי הן עצמן לא נולדו כך ועברו תהליכים רבים כדי לעמוד בסטנדרטים של ״יופי״. בתור צופות מהצד אנחנו יכולות לחשוב שלעולם לא נוכל להיות כה יפות, כה רעננות ומתוחות בגיל 50 רק בגלל שהגנטיקה אכזבה אותנו. אבל לא כך הדבר ויש לפתוח את השיח ולהסיר מעליו את שאריות הבושה וההסתרה שכבר לא רלוונטיות בשום צורה בעידן בו אנו חיות.
שאלתי מה דעתה של זוהר ויסלויצקי.
בלוגרית, משפיענית, מנהלת קהילת השמנמנות של זוריק ואקטיביסטית דימוי גוף חיובי מהבולטות בישראל על הנושא, וזאת הייתה תשובתה: ״אני חושבת שבגדול? ברור שבעולם מושלם אף אישה לא הייתה רוצה לשנות שום דבר בעצמה. אבל אנחנו לא חיות בעולם מושלם, אנחנו גם בנות אדם המושפעות מאלף ואחד דברים וגם לנו יש חוסר ביטחון ונקודות רגישות. נגעתי רק בשפתיים שלי כרגע, כי הן היו לא פרופורציונליות לפנים שלי ועכשיו הן בול. האם בעתיד ארצה לעשות טיפולים שישמרו על העור שלי? בוודאי! האם גם אני חוששת להזדקן ולאבד את יופיי? ברור! אני בת אדם. זה לא הופך אותי לפחות בודי פוזיטיב. זה אומר שאני עושה את מה שהכי נכון בשביל עצמי. ואני בעד שכל אישה תעשה את מה שהכי נכון לה ומה שגורם לה להרגיש טוב.״
אסיים ב-תעשו מה שאתן רוצות! מתוך מקום שלם, אוהב, מכיל ומלא חמלה כלפי עצמכן. זאת העצה הטובה ביותר שנתנו לי ושאני יכולה להעביר הלאה.
