בראש חברות מוצרי המין המובילות, עומדים גברים. דוויד יו ייסד את סוואקום – ענקית הרטטים שמכתיבה את הקצב בשוק כבר שנים. בראש ענקית היניקה וחציית מחירי השוק בשניים עומד ג'רום בנסימון, ואת לילו ייסדו שלושה גברים. המשותף הנוסף לחברות אלו הוא שקהל היעד שלהן הוא לרוב, נשים.
אבל איך מוכרים משהו שאתה לא צריך לקנות?
גם בישראל, היבואנים ובעלי הרשתות הגדולות לממכר מוצרי מין הם לרוב גברים. קיימות כנראה הרבה סיבות היסטוריות והגיוניות שעומדות מאחורי העובדה הזו, בראשן היא שלנשים מותר שיהיה להן חשבון בנק בערך מאה שנה במקרה הטוב. חוץ מזה, הראשונים לייבא ולייסד בישראל שוק למוצרי מין הם גייז – שעשו את זה לפני שזה היה מגניב, וחרטו על דגלם את הזכות להנאה ובטחון במיניות. מניסיון העבר שלי בשוק, רוב מנהלי חנויות הסקס בישראל הם גברים.
אז בצד אחד יש לנו בעלות, ניהול ושיווק של גברים. מהצד השני – לקוחות נשים, שקונות מוצרים בעלי ערך כלכלי גבוה – קשה מאד (חחח) למצוא ויברטור בפחות ממאה שקלים. על מה מבוססת הטענה שרוב המוצרים היקרים מכוונים לנשים? מספיק לטייל באתר אחד בארץ כדי לראות כמה מוצרים מיועדים לנשים וכמה לגברים. ברור שכל אחד יכול להנות מרטט, אבל שיווק הוא ממוגדר – יש לו צבע ושם, ורובנו נניח ש"ארנבון וורדרד" הוא ויברטור ולא שרוול אוננות.
עד שסטיספייר נכנסה למשחק בישראל, מחירי הויברטורים (רטטים שמיועדים לאיזורי הדגדגן וכו, לרוב) היו לא פחות מ-500 שח. וזה לאחד זול. ב-2010 למשל ממוצע השכר החודשי של אישה בישראל עמד על 12,235. אז אם רצית לקנות ויברטור, כנראה שחשבת לא מעט על ההוצאה הזו. היום השכר הממוצע לאישה בישראל עומד על 8,308. בואו נפרגן ונאמר שאפשר למצוא אחלה ויברטור ב200 שקל. אז תאורטית, למרות ששכר הדירה שלך נוסק והמשכורת צונחת, קל יותר לקנות ויברטור.
אוקיי. אבל מה את רוצה?
להתעכב על העובדה שגברים מוכרים לנשים מוצרי מין. אני רוצה לחשוב על התופעה הזו. על הנייר זה ממש לא דבר חריג. לרוב, מי שקונה ויברטור, לא ממש בודקת עד הסוף מי האישיות שמכרה לה אותו, בצדק. אני לא בודקת מי מייצר לי פתיתים ומי גידל את החסה שאכלתי אתמול.
מצד שני – לא מוכרים לי אותם יחד עם תוכן שיווקי שעוסק בחופש מיני של נשים – תוכן שעלול להסוות את עצמו כעובדות מדעיות, מעוצב יפה, ואומר לך שוב ושוב שזה בסדר לרצות לעשות סקס תוך שימוש באינפוגרפיקות מתוחכמות, שאני מצטטת, מספרות לך דברים כמו: "זה בסדר לצחוק בסקס". (תודה רבה… על הרשות שניתנה לי).
אבל למה, ואיך, רוב מוצרי הסקס מכוונים לנשים שיקנו אותן? האם יש סיבה ספציפית שבגינה בשוק של היום גברים לא מוכרים מוצרי סקס לגברים אחרים?
המבט הגברי
התמונה הקודמת הועתקה מהאתר של סוואקום ואולי יש בה בכדי לכוון לתשובה אפשרית לאבסורד. בתמונה גבר מסיע עגלה. בתוך העגלה יושבת אישה שחורה. לבושה בשמלה עם ויברטור סגול בידה. היא מחייכת ומביטה בו. יש וייבים טובים, כולם נראים שמחים. בפועל לקוחה שנכנסה לאתר רואה תמונה של גבר שלא ברור מה הוא קנה לאחרונה – אישה או ויברטור? התנועה היא מאד מעניינת: גבר, קונה אישה, שקונה ויברטור.
התמונה הזו מספרת המון על התעשייה ועל סוגיות של חברה-מגדר-מיניות. יחד עם מושג ה"male gaze" שתבעה החוקרת לורה מאלווי, אפשר להתחקות – לפחות חלקית – אחרי המסתורין של שוק מוצרי המין.
במאמרה "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי", לורה מאלווי עוררה מהפכה בחשיבה הפמיניסטית על הקולנוע. במאמר זה טוענת מאלווי כי הקולנוע ההוליוודי הנרטיבי מעלה ומביע לא-מודע חברתי ופטריארכלי. והוא מעצב את אומנות הקולנוע ועקרונותיה. הנחת יסוד בלב מאמרה של מאלווי היא כי הקולנוע ההוליוודי הקלאסי ממגדר את הצופה כגבר. תמיד. תוך כדי ייצוג האישה כדימוי פסיבי ונצפה. זהו, לדידה של מאלווי, ה-"Male Gaze". עוד היא כותבת במאמרה כי נוכחותן של דמויות נשיות בקולנוע מייצגות פרדוקס פסיכואנליטי: האישה המוצגת היא מושא תשוקתם של הצופים אבל גם זו המעוררת בהם חרדת סירוס.
שיווק מוצרי מין עבור גברים עלול להתפרש כניסיון בתיקון המיניות, או הצבעה על אפשרות של אימפוטנציה.
זאת בעוד המסורת ואחד הסיפורים העתיקים ביותר לגבי מיניותה של האישה הוא סיפור דו קוטבי – מדונה/זונה, צנועה/פתיינית, מריה/לילית, קדושה/קדשה. בעוד לאישה יש מרחב יחסי של פעילות (אקטיביות מול פסיביות) המיניות הגברית מוצגת תמיד כחזקה, שולטת, אקטיבית אם לא אגרסיבית ובלתי נשלטת. וזו אולי אחת הסיבות שלמכור לגברים מוצרי מין זה מהלך כמעט בלתי אפשרי – הוא מרמז על אימפוטנציה ועל קושי בעינוג והתענגות.
בו זמנית, סוגיית המבט הגברי היא גם זו שהופכת את סיטואציית הממכר האבסורדית של ויברטורים וצעצועים נוספים לכל כך הגיונית. היחסים ההטרונורמטיביים, בהם מצופה מגבר לקחת צד אקטיבי ולחזר אחר זיווג סימטריים לשיווק וממכר מוצרי מין לבין קהל היעד – נשים.
