בשבוע האופנה הישראלי האחרון שהתקיים במתכונת וירטואלית, קיבלה הזמרת וכוכבת הילדים נועה קירל פרס ״על שינוי דימוי גוף חיובי״. בחירה שהשאירה אותי אמביוולנטית. דיסקליימר: אני אוהבת את נועה קירל, עד כדי כך שאפילו הופעתי בקליפ שלה .״נועה מוכיחה כי להצלחה צריך כשרון, עבודה מאומצת, רצון ובעיקר אמונה בעצמך במי שאת, ללא קשר למידות שלך, לצבע העור שלך ולא לגובה שלך״ כך אמר מוטי רייף מפיקו של שבוע האופנה.
למי שאינו ראה את דמותה של נועה מעולם, התיאור הקצר הזה עשוי לגרום למידותיה להישמע חריגות במידה כזו שרחוקה שנות אור מסטנדרט היופי הממוצע בארץ. כאלו שגרמו לה אולי להתמודד עם קושי מסוים להשתלב בנוף המקומי, בעוד האמת רחוקה מהמציאות.
נועה רזה, לא באמות המידה הבלתי אפשריות וחולניות של תעשיית האופנה, אבל עדיין מתקבלת בטווח הרזון המקובל תחת אידיאל היופי של ימינו. יש הטוענים שמהווה אידיאל יופי חדש ״בריא יותר״. והפופולאריות שלה הביאה לקדמת הבמה מראה גוף שאינו שדוף בניגוד למה שהיה נהוג במיינסטרים עד לעלייתה המטאורית של כוכבת הפופ. אך אסור להתבלבל ולחשוב לרגע שנועה חריגה או שפתחה צוהר ייצוג לכל סוגי היופי. בדומה לשינוי שחל בתרבות האמריקאית (ובהשפעתה – על יתר העולם) בתחילת העשור הקודם, הוחלף אידאל אחד בלתי מושג לחלוטין באחר לא פחות בלתי אפשרי. אם עד 2010 המראה המבוקש היה בלונדיני ושדוף כניסתה של קים קיי לחיינו בסערה שינתה את הסטנדרט הרצוי בימינו למקומר ולא לבן. לעיתים קרובות אני נשאלת מה דעתי בנוגע למשפחת קרדשיאן ש ״הכניסו את התחת לאופנה״
ולאלו אני עונה- התשובה בגוף השאלה, ליטרלי.
אידיאל היופי לא התרחב אלא פשוט השתנה. לא מדובר בפינוי מקום בהכרח לסוגי יופי אחרים הכלתם וקבלתם כקונצנזוס. הסטנדרטים עדיין קיימים ומגבילים גם בימים שאחרי שלטון הרזון. מותר שיהיו לך קימורים אבל חייבת להיות לך בטן שטוחה, ישבן גדול יקבל מחמאות והערכה אבל אבוי אם יהיו עליו סימני מתיחה או צלוליט, חזה גדול נחשב יפה רק אם הוא עומד וסימטרי. במקום לרעוב ולצבוע לבלונד, היום כולן עושות שיזוף בהתזה ומגדילות את הישבן. השליטה בגוף הנשי ודיכויו דרך הניסיון לכופף אותו לסטנדרטים בלתי אפשריים מצביעים על כך שבעצם, אולי לא כל כך התקדמנו? אם נועה קירל שממוצעת להפליא במידותיה מקבלת פרס על שינוי דימוי גוף הרי שזהו שיקוף של מה שהחברה שלנו מוכנה לקבל כעת בתור חיובי ושונה, רף ה״חריגות״ המתקבלת, כלומר כמעט בכלל לא.
הבעיה לא בנועה, אלא בנו. הזמרת שגדלה לעיניי המצלמות החלה לקבל ביקורת ציבורית (לא מוצדקת יש לציין) ברגע שעברה תהליך התבגרות טבעי מנערה לאישה וגופה השתנה לעיניי המצלמות. המחשבה שיש אנשים שחושבים שהיא שמנה מדאיגה. אם היא שרזה ובריאה לכל הדעות ( אני לא הרופאה שלה אבל לא נראה לי שחצי מהמדינה שמעיזה לדבר על הגוף שלה לא מתאמנת, יכולה לשיר ותוך כדי לרקוד כמו נועה) אז מה עוד היא אמורה לעשות? לרעוב? האמת היא שנועה בסדר גמור ואפילו מאוד. העובדה שהיא בתור בחורה רזה קיבלה פרס שעוסק בשינוי אידאלי יופי (למרות שבפועל היא לגמרי תואמת אותו) משקפת חברה לא מספיק מתקדמת.
אם נשים את קירל על כף המאזניים ביחד עם הקולגה נטע ברזילי, ברור הרי שאין מה להשוות בין השתיים, מדובר חווית חיים ושינוי בייצוג הנשי במיינסטרים המקומי באופן שונה לגמרי.
ברזילי היא אחת הדמויות השמנות היחידות במיינסטרים הישראלי, שהגיעה לאותה רמת כוכבות כמו קירל ועדיין לא מדובר באותו קונצנזוס. אנשים מוכנים לקבל את ברזילי כאחת הזמרות הידועות והמוכשרות בארצנו. אך לא להכירה כמישהי שאשכרה הביאה לייצוג של מבנה גוף שלא היה קיים פה לפני. אנחנו יכולים להכיל רזון קצת יותר שרירי ומקומר אבל לא משהו אחר בינתיים. (שומן,להטביות על גווניה, טרנסיות, מוגבלות פיזית כמו שימוש בכיסא גלגלים, א בינאריות, מוצאים אתנים שונים. ואני יכולה להמשיך לתת דוגמאות לייצוגים שבאמת חסרים במיינסטרים).
נועה לא מייצגת פלח אוכלוסייה המודרת בשדות חיים רבים בחברה שלנו כיום. יתכן ובנות ונשים המזדהות עם נועה חוות חוסר ביטחון ואף מתקשות לקבל את גופן. אך אין זה אומר שעליהן להיאבק על אותן זכויות בסיסיות שאנשים בעלי סוגי גוף אחרים נאלצים להילחם עליהן כמו יחס רפואי הוגן, מידות בחנויות, ייצוג במדיה ויחס מכבד מהסביבה. קירל אינה מוקצת לשולי החברה בגלל הנראות החיצונית שלה – ההיפך הוא הנכון. אולי וכנראה היא גם לא אמורה לייצג אותם, אבל אם כך – מה מהות הפרס? במה נועה שינתה ואיך מדובר בהתקדמות?
התנועה לדימוי גוף חיובי אינה נחלתם של אנשים שמנים בלבד, במיוחד בעידן בו קנדל ג׳נר מרטשת את הסרטונים שלה כי אפילו היא לא עומדת בסטנדרט עצמה. כולנו נתונים ללחץ עצום לעמוד בסטנדרטי יופי ומרגישים אי סיפוק במידה כזו או אחרת.
לכן חשוב כל כך שתנועת הבודיפוזיטיב תגדל עוד יותר ותהווה קונטרה לדיכוי של אידיאל היופי. התנועה החברתית, מטרתה לחגוג כל גוף כפי שהוא, כל כך נזקקת בעידן בו אנו מופגזים במסרים שאנחנו לא מספיק יפים כמו שאנחנו? אך אסור לשכוח שעדיין מתקיימת היררכיה חברתית בכל הנוגע ליופי, ופריוולגיות מסוימות שאנשים המתאימים לטווח נורמה זוכים להן. חשוב לדעת שהייעוד המקורי של התנועה הייתה לתת מקום לסוגיות וקשיים הנוגעים לאנשים שגופם לא מקבל מספיק ייצוג במיינסטרים ונדחקים לשוליים החברתיים. בשנים האחרונות צברה הפופולאריות של התנועה ברשתות החברתיות כמו אש בשדה קוצים. התפשטו מסרים חיוביים של הכלה וקבלה וניכר שהביקוש לתוכן ״#בופו״ הגיע מתוך צימאון אמיתי של החברה שלנו לשנות את המציאות. הצטרפו לשיח גם אנשים בעלי גופים ממוצעים ורזים שסובלים גם הם מדימוי גוף נמוך שביקשו מקום לקבל את גופם ולחגוג כמו שהוא.
הבעיה מתחילה כשמוקד השיח בא על חשבון קשיים מהותיים אחרים ומסיט את התנועה ממטרתה המקורית – לייצג את מי שלא זכה לייצוג או קול עד כה.
ניקח את טרנד “Bodies that look like this” כמקרה בוחן. הטרנד שסחף את האינטרנט בחודשים האחרונים, בו מודגמות פוזות מחמיאות מושלמות ולאחר מכן הצגה של ״פגמים״ כאלו ואחרים במטרה להעצים ולנרמל ״אי שלמות״ כזו או אחרת. אנשים התואמים יותר לנורמת הרזון והיופי, יכולים לנוע בקלות בטווח שבין ״מחמיא״/מתקבל חברתית יותר לפחות. אנשים שלא – לא. אין להם את ״הפריווילגיה״ ״להסתיר״ את ״השונות״ שלהם. גם אם יש לך סימני מתיחה בתור אישה רזה כנראה שתמצאי מכנסיים בחנות הקרובה לביתך ולצערי אנחנו עוד לא רואים ורואות מנחות טלוויזיה על כיסא גלגלים כעניין שבשגרה. כך שכששמים את הקשיים וסוגיות אלו לצד אלו, ניכר שיש עוד עבודה שצריכה להיעשות עד לשיוויון אמיתי.
סרטונים ותמונות של א.נשים הקרובות יותר למה שנתפס ״יפה״ באופן מקובל ה״מתאמצות״ בכוח לנכס לעצמן את שיח ההכלה בצורה לא אותנטית למרות שבכל מקרה הן די מוכלות ברמה היום יומית באים על חשבון אלו שבאמת סובלות מיחס מפלה. את לא יכולה להעלות תמונה שלך עם סימני מתיחה ולהטיף לאהבה עצמית מצד אחד, ויום אחרי לפרסם תמונה שלך בדרך לאימון ״לשלם על הנזק״ (שיח המעודד הפרעות אכילה). כשדוגמנית ״אמיצה״ מעלה תמונה עם פנים מחוצ׳קנות והפוסט הופך וויראלי היא מקבלת את מלוא תשומת הלב והאהדה של האינטרנט, אבל זה חוטא למטרות התנועה המקורית אם ביום אחר, היא משתפת פוסט שצוחק על אנשים שמנים..
התנועה אינה ״טרנד״ ולא טריק שיווקי, אלא אורח חיים ואידיאולוגיה, אי אפשר אחד בלב ואחד בפה.
כשאני רואה תמונה של גוף רזה שבכוח אוחזים בעורו במטרה להראות קפלים נורמטיבים לגמרי בתור ״פגמים״ אני מרגישה ש״רוכבים״ על תפיסה ששינתה לי את החיים ומוזילים אותה. פתאום הבטן שלי כבר פחות רלוונטית ליד ״הפגמים המושלמים״ של אושיות אחרות. שורשיה של תנועת הבודיפוזיטיב החלו בהתנגדות של נשים ללבוש מחוך בתקופה הוויקטוריאנית כחלק מהגל הראשון של הפמיניזם. ולאחר מכן בשנות ה-60 של המאה הקודמת כחלק מתנועת ״fat acceptence״ שמטרתה הייתה לקדם שיח וקבלה בכל הנוגע לא.נשים שמנים בארה״ב.
הרעיון בבסיס תנועת הגוף החיובי מתמצא בתפיסה שאנשים צריכים לאהוב את עצמם באופן מלא תוך קבלה שלמה ומלאה של תכונותיהם הגופניות. פעילי התנועה מתנגדים לנטייה לשפוט את הגוף על סמך משקל, ומציינים ששיפוט זה מצטרף לרשת של שיפוטים נוספים המתקיימים על בסיס גזע, מיניות, מוגבלות וגורמים נוספים. מתוך כך, התנועה מתחברת לארגונים נוספים המקדמים תפיסה חיובית של גוף ועקרונות של צדק ושוויון. (מתוך ויקיפדיה)
@danaisabellaaaa #stitch with @karajewel I’m losing my mind
♬ original sound – Dana Patterson
קל לנו יותר כחברה לקבל ולאהוב תכונות גופניות שקרובות כמה שיותר לסטנדרט. לכן אין זה מפתיע שנועה קיבלה את הפרס או כשדוגמניות שנולדו עם מטען גנטי שמתאים להגדרה החברתית המקובלת ליופי, מורעפות תשומת לב חיובית כשמעלות תמונה עם חצ׳קון אך האם זה הוגן? וכנה? ומקדם את המטרה המקורית של התנועה?
אין כל סיבה לתעדף קושי של אדם אחד על אחר אבל יחד עם זאת, חשוב להבין את הפער בין התפיסה שלנו של עצמנו (שיכולה להיות מוטעת) לחיות במודעות למציאות בשטח, להכיר בפריוולגיה שלנו אם יש לנו כזאת. דימוי גוף חיובי הוא לכולם וצריך להיות מיוצג על ידי כולם ולא רק על ידי מי שהנראות החיצונית שלו יורדת לנו "חלק בגרון" ונעימה לנו בעיניים בצורה מסורתית.
