20% מכל רכישת מרצ׳נדייז יעברו לעמותת כנפיים של קרמבו! מלאי מוגבל

אז מה זו תרבות ישראלית

אז מה זו תרבות ישראלית? אפשר לומר שהתרבות הישראלית לא פשוטה להגדרה. כבר מקום המדינה היינו מעין קיבוץ של גלויות אבל נדמה שלא ממש הצלחנו לקבץ את הגלות אל תוך תבנית ה”ישראלי”. כור ההיתוך לא ממש עבד ונדמה שקרה בדיוק ההפך. אז מהי תרבות? האם קיים כזה דבר בכלל תרבות ישראלית ויותר מזה, האם אנחנו גאים בה?

על פי ההגדרה תרבות בנויה ממגוון מרכיבים. היא המוזיקה שאנחנו שומעים, האוכל שאנחנו אוכלים, התכנים בהם אנחנו צופים, הבגדים שאנחנו לובשים.

במילים אחרות היא כל מה שסובב אותנו. כל אלו בונים את העולם התרבותי הרחב והעשיר שלנו. החיים היו נראים אחרת לחלוטין לולא כל אלו. פעמים רבות כשאנשים חושבים על המילה “תרבות” הם מתבלבלים וחושבים על המושג “אמנות”. אין ספק שגם אמנות היא חלק מהתרבות אבל לא רק, האמנות היא יצירה שעומדת בפני עצמה וזו תופסת מעמד מרכזי בחיי התרבות. כאשר אנחנו מדברים על תרבות עלינו להסתכל על בני האדם, על התנהגותם, על ערכיהם ועל האמונות שלהם ומכאן נגיע גם ליחסים שבין בני האדם לאמנות. 

התרבות כוללת בתוכה מכלול ערכים, מנהגים ותפיסות עולם היוצרים לנו זהות. זהויות משתנות בין קבוצות וחברות שונות בארץ ובעולם. למשל, כאשר אנחנו נוסעים לאזורים שונים בעולם ואפילו לאזורים שונים בארץ,. ניתן לראות שוני תרבותי מובהק. אפשר לראות שוני בתוך עיר ואפילו שוני בין הנפשות הפועלות בבית אחד. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו מאפייני זהות שונים המשייכים אותו לתרבות מסוימת. הזהות התרבותית מגדירה לאדם את מי שהוא והיא עוזרת גם לחברה לשייך בני אדם לקבוצות תרבותיות מסוימות. נראה היום, שלמרות ״כור ההיתוך הישראלי״ אנחנו שונים אחד מהשני יותר מאי פעם. כן, כולנו או לפחות רוב קוראי הכתבה גרים בישראל, כביכול לכולנו יש מכנה משותף. אבל מה זה ישראלי? מה זאת תרבות ישראלית? הרי זה ברור כשמש שהישראלי התל אביבי והישראלי הירושלמי שונים לחלוטין.

הגורמים המשפיעים על שוני תרבותי תלויים כמובן באלפי מרכיבים כמו מיקום גיאוגרפי, מצב כלכלי, מוצא אתני, דת מגדר ועוד.

עם זאת, בכל האזורים בהם יש ציוויליזציה אנושית הרוב מכירים והקשיבו לפחות פעם אחת לביונסה. הרוב מזהים מקילומטרים את הסימן של מקדונלד׳ס. הרוב ביקרו באיקאה לפחות פעם אחת בחייהם, ראו איזה פרק בנטפליקס ובעלים של לפחות פריט לבוש אחד מ h&m / zara / paul &bear. תהליך הגלובליזציה תרם רבות להתפתחות התרבות הגלובלית.

הוא שינה את המשחק הפוליטי, הכלכלי, החברתי וכן גם את התרבותי. רובנו צורכים באופן יומיומי תרבות חומרית ורעיונית שהגיעה היישר מהעולם למדינת ישראל. מהאייפון ועד לנעלי הנייק. אין ספק שכיף להיות בעלי מותגים. להיות בעל מותג זה סמל סטטוס. מוצרים שונים שבבעלותנו עוזרים לנו לעצב את הזהות שאנחנו רוצים לשדר לעולם החיצון. אנחנו רוצים להיות נחשבים / אהודים / ואהובים? אותם מוצרים גורמים לנו להרגיש כך. ומכאן נובעת השאלה בדבר יוקרתה של התרבות הישראלית. האם זו תרבות שאנחנו גאים בה? אנחנו נהנים לנפנף בה?.האם אנחנו צורכים מספיק תרבות ישראלית? ואם לא, אז מאיזו סיבה?. וכאשר אני מדברת על תרבות ישראלית, האם לכולנו יש את אותו האימג’ בראש ? ככל הנראה שלא. 
אני מסתכלת על כמה היבטים לחקר התרבות הישראלית בעת הזו.

הראשון, השליטה היחידנית של אנשים וגופים מסוימים על המוסדות התרבותיים שלנו

מה שנקרא “מיינסטרים” או בעברית – הזרם המרכזי. ישנם שחקנים מרכזיים בעולמות התרבות המרכזית שכולנו כנראה מכירים. לדוגמה – סטטיק ובן אל. אבל יותר מזה, תרבות המיינסטרים בארץ, תלויה פעמים רבות במעמד כלכלי, מעמד פוליטי ובקשרים של אדם. אז כאן נשאלת השאלה, האם בהכרח כל מה שהוא מיינסטרים הוא גם טוב? אני אענה שלא.

אקח לדוגמה את נועה קירל, כוכבת הפופ פרצה ב-2015 עם “מדברים” שכתבה לה הראפר “איזי”, באותה שנה הוציאה שיר נוסף בשם “קילר” שהפיק לה עומרי סגל, ראפר, מפיק שהיה חתום בין היתר בלייבל “משפחת תאקט” (לייבל של סאבלימינל והצל). בין 2015-2016 הוציאה את “יש בי אהבה”,”רק אתה” ו”חצי משוגע” שהפיקו לה “רוברטו מיוזיק”, בהמשך הוציאה שירים בהפקתו של ג’ורדי, המפיק שפשוט יודע מה הוא עושה. ומשם כל השאר היסטוריה. מה אפשר להבין מזה? שכדי להגיע לקדמת הבמה, יש “להתערבב” עם האנשים והקשרים הנכונים שעושים את זה “נכון”. ואם יורשה לי, נועה קירל השיגה את מבוקשה, היא עושה מוזיקת פופ שמצליחה לעבוד ויוצאת אפילו טוב.

האם נועה קירל היא דוגמה לגאווה תרבותית? חלק יגידו שכן, חלק יגידו שלא. נכון היא לא שרה שירים פיוטיים ומקוריים אבל היא עובדת עם המפיקים הנכונים, עם הסטייליסטים הנכונים והיא יודעת לייצר מוזיקת פופ מעולה. לכן אין כל סיבה שלא נוכל להתגאות בה, גם אם היא מיינסטרים.

השני, התמיכה הממשלתית בתרבות

הממשלה חייבת להבין וכך גם להשקיע בחיי תרבות על מנת שתוכל להיווצר כאן תרבות ענפה. ב-2018 הוצע תיקון לחוק התרבות והאמנות והוא “חוק הנאמנות בתרבות” אותו יזמה שרת התרבות והספורט דאז מירי רגב. לפי החוק השרה תוכל לבטל ״תקציב תמיכות״ או לקצץ את חלקו עבור מוסדות תרבות ואמנות ש”פועלים נגד עקרונות המדינה”, בהם אופייה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל. היוזמה לחוק עוררה סערה ציבורית ובסוף החוק גם לא אושר בגלל שרוב חברי הכנסת התנגדו לו.

מבחינתי שרת תרבות שלא מצליחה להבין את החשיבות של חופש ביטוי באמנות ותרבות, לא מבינה מהי תרבות. כיצד אמנים יכולים לבטא את התכנים שלהם כאשר הם מלכתחילה מוגבלים בתוך מסגרת “עקרונות המדינה”? הרי חלק נכבד מתפקידה של המדינה הוא לאפשר למוסדות התרבותיים והמדיניים לבטא את עצמם, גם אם זה יכול לבוא כביקורת על התנהלות מדינית. הרי ההצעה הזו לא נוצרה מתוך אמירה של כבוד אל חוקי המדינה, היא נוצרה על מנת שלא לערער עלייה. וכאן מתחילה הבעיה, כאשרים מתחילים להגביל כל סוג של צורת חיים תרבותית, מגבילים בכך לא רק את האמן המציג, אלא גם את האדם הצופה. מלכתחילה הוא לא נחשף לרעיונות וסגנונות בשל הגבלה שמגיעה מלמעלה.

האם זו גאווה תרבותית? האם אני יכולה לנפנף בתרבות בצורה הזו? חד משמעית לא, לא ניתן לייצר גאווה ביצירה תרבותית ישראלית כל עוד היא עוברת דרך פילטרים מדיניים שמטרתם לסרס חופש ביטוי.

ההיבט השלישי, התוכן

ניקח למשל את השיר “חמסה חמסה” של עדי ביטי שפרץ אל תחומי המיינסטרים. לא אכביר במילים על הקליפ כי עליו כבר כתבתי דעה שגולשת מהטקסט. אבל בגדול, מדובר בקליפ כל כך נלוז, כל כך לא מקורי שבכל זאת קיבל למעלה מ2 מיליון צפיות. ללא קשר למה שהיא לבשה ולהיותה ילדה צעירה שמשתמשת בגופה. אני מקשיבה לשיר ומסתכלת על הקליפ וחושבת על מה היא שרה? מה התוכן? איפה הקריאייטיב? איפה האמנות? מה הערך התרבותי שהיא מביאה לעולם? התשובה היא כלום.

וכאשר האמנות מגיעה לזילות כזה גבוה, למה שארצה לנפנף ולהתגאות בה? 

מגיע לתרבות הישראלית לקבל שם קצת יותר מכובד, מגיעה לה אמנים שמעריכים ומבינים את משמעותה של התרבות והאמנות. שרוצים להשתמש בה וליצור עולמות שיח וזהויות, שרוצים ליצור קצת ערכים, קצת יצירה, מעט חדשנות ורעננות. משהו שיכול להפרות את פניה של החברה. עדי ביטי לא יכולה להוות ייצוג של תרבות ישראלית כי היא לא עונה על שום קריטריון תרבותי שיכול להפרות את השיח.

וההיבט הרביעי החשוב והאחרון הוא שיש כאן תרבות

אם מסתכלים טוב טוב לצדדים אפשר לראות שאנחנו מוקפים ביוצרים ואמנים מדהימים ומוכשרים בארץ. אמנים משלל תחומים שכדאי וחשוב לתת להם צ’אנס. לא כולם מוצגים על במה מרכזית ורבים לא מקבלים את ההכרה הראויה לה אבל הם קיימים.

וגם לנו כצרכנים, יש השפעה מרכזית על התרבות הישראלית. אם לא נחליט שאנחנו רוצים לשמוע מוזיקה ישראלית, לקרוא ספרות ישראלית, לקנות אופנה ישראלית, לראות קולונע ישראלי אז לא ממש תהייה פה תרבות ישראלית. לא יהיה ביקוש מצידנו, לא תהייה כוונה שלנו להכיר את התרבות הישראלית המדהימה שנוצרת פה אז לא נוכל ליצור ולחוות תרבות במדינה. לא צריך להפסיק לקנות ברשת האהובה עליכם או לשמוע רק מוזיקה ישראלית, אני בעצמי “חוטאת” ושומעת המון מוזיקה לועזית, אבל אני לא שוכחת איפה אני גרה.

אני גרה בישראל ועם כמה שהמציאות יכולה להיות עגומה וקשה. עם כמה שבא לי לפעמים לברוח ולרדת ארצה לברלין. אני בוחרת שלא, כי אם אני לא אאבק על החברה שלי, על התרבות ועל האמנות שלי אז מי כן יאבק? אם אני לא אתעקש להכיר תרבות ישראלית אז איך תיווצר פה תרבות ישראלית?

תרבות מורכבת מאנשים שמרכיבים אותה. ואם אנחנו לא לוקחים חלק מהתרבות אז היא לא תמשיך להתקיים.לא לכולם יש את אותה תמונה בראש של תרבות ישראלית אבל אולי שווה שנתחיל לייצר אחת כזו, או לפחות כמו תמונות כלשהן. היא לא צריכה להיות נחלתם של ההגמוניה השלטת. התרבות היא של כולם ועלינו לייצר תרבות ששייכת ומדברת לכולם! אנחנו האנשים ולנו יש את הכוח לצרוך תרבות ולייצר תרבות. ואם נחליט שזה בידיים שלנו אז כך יהיה.

 

דילוג לתוכן