אנחנו יכולות להעמיד פנים שכל ענייני אידיאל היופי ודימוי גוף הם עניין של 2008 אבל האמת שביוש גוף הוא עדיין פונקציה בעולם. השאלה האמיתית היא – איך נבייש אותו חזרה?
לפני כמה ימים גללתי באינסטגרם במצב בהייה שלא מבייש את שיא הסמסטר. העיניים עייפות, הצוואר תפוס, כל ריל כבר נראה אותו דבר – תכף נרדמות לך האצבעות בידיים, ואת עדיין ממשיכה. בין סרטוני כלבלבים, דראג קווינס וכל מיני דברים שחינכתי את הפיד להראות לי – קפץ סרטון חריג שהפך לי את הבטן, באותו רגע בדיוק שהרגשתי שאני מאבדת את הרגישות שלי לעולם החיצון.
הסרטון, ריל ישראלי של אשת מקצוע בתחום האופנה – מנחה לרכישת בגדים במידות הקטנות מגודלנו האמיתי.
באמת, יש כל כך הרבה מה להגיד על זה. כל כך הרבה שאלות שהרעיון הזה מעלה. למה השאיפה שלנו לצמצם את עצמנו בעולם? ואם הבגדים שיש לי הם במידות קטנות ממני, מה אני אלבש? למה אשת המקצוע הזו, שמדברת ברגע זה על לקוחה שלה, לא חושבת על הפרטיות והכבוד שלה? עכשיו, אם הלקוחה הזו אכן קטנה בהתאם למידות הבגד המיוחל, מה קורה לשאר הבגדים שלה? ובכלל, מה המטרה? המטרה לפי הסרטון היא להפוך קטנה כמו הבגד. איזה אבסורד. חשבתי שאנחנו כבר מעבר לזה.
ועכשיו בפירוט: בסרטון מתוארת לקוחה ששאפה לקנות בגד מעוצב של אשת המקצוע. היא מסתבכת עם הבגד. לא מרוצה מאיך שהוא יושב על הגוף שלה. ולכן אשת המקצוע, שיצרה את אותו בגד, מציבה שתי אפשרויות: רכישת הבגד במידה האמיתית, הגדולה יותר, או רכישת הבגד במידה הנוכחית הגבולית – ולרזות עבור הפיס. זה מוקד השיבוש: במקום שהבגד ישרת אותנו, אנחנו מתבקשות, או מצופות, או חושבות שהגיוני – לשרת את הבגד.
זו רק דוגמה אחת. מי שהעלתה את הריל זכתה במעט מאוד לייקים, אבל בהרבה מאד תגובות – ואולי, זו הייתה התוכנית המקורית.
גם אני לא התאפקתי והגבתי. הפרובוקציה שנוצרת מעודדת טראפיק, ומי שמנהלת את האינסטגרם הזה ויוצרת את התוכן הזה – שואפת לשם. הדבר הנכון הוא לא להאכיל את הדרקון, או לדווח. אבל יש מקום לתגובות שמציבות קונטרה לתוכן הזה – הן מאששות שדיאטה עבור בגד היא לא האסטרטגיה לרכישת בגד, ושהיא קשורה בבעיות בחברה שלנו – למשל, הדרישה מנשים להצטמצם במרחב, או לשנות את עצמן תמיד עבורו.
מה הוא ביוש גוף?
בפשטות: ביוש גוף, המוכר גם כבודי שיימינג – (Body Shaming) הוא פעולה או התנהגות המשפילה או מביכה את הזולת בהתייחס ובהקשר למראה פיזי.
מה אנחנו יכולות לעשות מול ביוש גוף? זה בייסיק, אבל כנראה שצריך לחשוב על זה, כי זה עדיין כאן.
- לדעת שביוש גוף הוא מזיק. זו אינה התעניינות לגיטימית בזולת. כשאנחנו מביישות גוף של מישהו או של מישהי, אנחנו צריכות להתבייש באמת, בעצמנו, במעשה שלנו.
- יש עוד לנו ולכולן ולכולם מלבד הגוף. הוא לא מגדיר אותנו. הוא אלמנט אחד אפשרי בין עשרות אלמנטים שמרכיבים אותנו והם הרבה, הרבה יותר מעניינים.
- לא לשתף פעולה עם ביוש גוף. באינטרנט זה קל. אפשר להגיב, אפשר לדווח. במציאות? יותר קשה, אבל לא פחות חשוב.
- להציב אלטרנטיבות. ביוש גוף הוא לא האופציה היחידה להתנהלות בעולם. אפשר נגיד, להחמיא מחמאות שאינן קשורות בגוף. אפשר להתעניין במי שמולנו. אפשר לחשוב על טובת הזולת. האם בודי שיימינג הוא טובת הזולת? מצווה שבין חברה לחברה.
- לחשוב לעומק: לאן ביוש גוף מוביל? אותנו, את המביישות, את המבוישות? לאן הולכות עם זה, ואת מי זה משרת?
השאלה שמטרידה אותי ביותר, היא את מי משרת ה בודי שיימינג? ונראה לכאורה שקל לענות. ביוש גוף משרת תעשיות. משרת מערכות גדולות מאיתנו, משרת את הפטריארכיה, משרת דיכוי וגזענות. משרת את הקפיטליזם ותעשיות ענק.
מה שמעלה את השאלה – למה לפעמים אנחנו נופלות בו גם?
