20% מכל רכישת מרצ׳נדייז יעברו לעמותת כנפיים של קרמבו! מלאי מוגבל

״אל תאכיל אותי בכפית, זה מוציא את כל הכיף״- ראיון עם הצלם עידו אסולין

הצלם עידו אסולין נכנס לעולם הצילום בגיל 22. לפני הצילום הוא חשב להתעסק במוזיקה אבל ויתר על החלום, אך אין ספק שצילום ומוזיקה הן מקשה אחת בעולמו המרתק של עידו אסולין. אני ועידו נפגשנו לראיון בערב אחד בשבוע שעבר אחרי שהוא חזר מיום צילומים עמוס. למרות שהוא לא מעשן קבוע, הוא חיפש סיגריה בשביל לשחרר את היום הארוך הזה ממנו. אז הוא קם, ביקש בנימוס, ומישהו נחמד נתן לו. היום הוא כבר בן 24 ועבר ממש עכשיו מהקריות לתל אביב לסבלט קצר, כדי להבין איך משלבים את חיי הצילום עם העיר המטורפת הזו.

התחלנו לדבר על צילום, על אנשים משותפים שאנחנו מכירים ועל הדרישות מצלם כאשר הוא מגיש עבודות שלו. הוא סיפר לי שכאשר מגישים עבודות לכל מיני במות אז תמיד יש דרישה לכתוב טקסט מייצג על העבודות, טקסט בעל משמעות ועומק המשקפים את המוצג בהן. לעיתים קורה שיש פער בין היוצר עצמו לבין העבודות שלו, לפעמים העבודות מצליחות לייצג את היוצר יותר טוב מהוא עצמו. אבל אצל עידו זה קצת אחרת, להקשיב לו מדבר זה לא פחות מרתק מהצילומים שהוא מצלם.

“יצא לי לשלוח תמונות אחרי סשן צילום, אבל עכשיו אני ממש רוצה לארגן משהו מסודר”.

אתה לא מאמין בזה? “זה פשוט קצת מזכיר לי מודעות ממומנות באינסטגרם של חבר’ה שעושים מוזיקה. בלי קשר לתוכן הויזואלי שנראה נורא והמוזיקה עצמה שהיא נוראית, הדבר הראשון שאת רואה זה אומן מציג את עצמו בפורמט מובנה. שם השיר, שם האמן, על מה השיר ועל מה הוא מדבר. ואני חושב לעצמי – למה אתה מזלזל בקהל שלך? אל תאכיל אותי בכפית, זה מוציא את כל הכיף.”

אני מסכימה איתך. אבל אנשים לא צריכים לפעמים תיווך לאומנות כדי להצליח להתחבר או לאהוב אותה?

“נניח אם אני רואה תמונות של צלם שאני אוהב גם אם זה לא בהכרח מישהו מפורסם. בין אם זה הרפרנסים או מה שהוא בחר לצלם. אני אוטומטית רואה דברים שאני מתחבר אליהם. אז אני מבין את זה ולכן גם אוהב את זה”

למה אתה מתחבר? מה מקורות ההשראה שלך?

“אני מאוד אוהב את ה-90s וכל מה שקשור לתקופה הזו. אני בעיקרון בא מעולם המוזיקה אז מוזיקת השוגייז (תת-ז’אנר של רוק אלטרנטיבי ואינדי רוק) מאוד השפיעה עליי וחשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות. רציתי לעשות את המוזיקה שלי סליזית עם אמירות אופנתיות, מרגשת ובועטת באותו זמן. צילום זה עולם חדש לי. לפני בערך 3 שנים התחלתי להתעסק עם המצלמה, קראתי ספרים על צילום והסתכלתי מלא על יוטיוב ולפני שנה הייתה לי ממש קפיצת מדרגה כשהתחלתי לפנות לאנשים ולצלם אותם. מבחינתי מה שראיתי בשוגייז זה אותם הדברים שאני מחפש בצילום”

איך עברת מעולם המוזיקה לצילום? 

“זה התחיל מזה שראיתי אנשים עושים כל מיני דברים ואמרתי לעצמי שאני יכול לעשות את זה יותר טוב. זה קצת שחצני אבל הרגשתי שאני יכול להגיד משהו. אני לא חושב שהרבה אנשים יודעים, אבל אם אתה חושב ככה ומשקיע הרבה זמן במשהו אז אתה פשוט נהיה טוב. הרבה יגידו שזה תלוי בכישרון. אפשר לטעון שכן אבל הכישרון שלך לא יהיה שווה משהו אם אתה לא משקיע שעות. חשבתי בהתחלה שאהייה מוזיקאי ואז הבנתי שאני רוצה להתעסק בזה רק כתחביב. הבנתי שלהיות מוזיקאי זה קצת לא ריאלי, בהתחשב במוזיקה שרציתי לעשות – מוזיקת אינדי ניסיונית. בארץ אי אפשר לעסוק במוזיקה אלא אם כן מדובר בתחום ההפקה אבל זה לא עניין אותי.

סבא שלי תמיד היה מצלם את המשפחה בתור תחביב וזה השפיע עליי. בהתחלה חשבתי שצילום של דברים יפים דורש לקנות ציוד יקר ולאט לאט הבנתי שזה לא באמת נכון וכמה עמוק זה. וככל שלמדתי התעמקתי בנושא הצילום, הבנתי כמה עוד למידה נדרשת לי. ככל שאתה יודע יותר אתה יודע פחות.

צילום זה מדיום מאוד שונה ממוזיקה, למה דווקא זה?

אני מאוד אוהב לעבוד עם אנשים ואת הדינמיקות שנוצרות. צילום פורטרטים תמיד דורש לפגוש אנשים חדשים. בתור מוזיקאי אתה נדרש שאנשים יקשיבו לשירים שלך. כבר לבקש שמישהו יפתח את הספוטיפיי ויקשיב לשיר של אמן שהוא לא מכיר, שלא נדבר על אלבום שלם זה המון. המדיום של צילום דורש ממך רק לראות. אתה רואה את הצילום באינסטגרם / בפייסבוק – אוהב / לא אוהב וממשיך הלאה.

מה אתה יותר אוהב, פילם או דיגיטלי?

“אני התחלתי בדיגיטלי ואני זוכר שרציתי לגרום לתמונות הדיגיטליות להיראות כאילו הן צולמו בפילם. ואז כשהתחלתי לצלם בפילם הבנתי את השוני בין הדיגיטלי לפילם. אני עכשיו בגישה שאם מצלמים בדיגיטלי אז כדאי למצות את המדיום ולאפשר לזה להראות פשוט דיגיטלי. מה שגרם לי לגשת לפילם זה הקסם הזה שאתה לא רואה מה אתה מצלם. אתה צריך לסמוך על עצמך ולצפות פחות או יותר למה שכיוונת. עם זאת, הקסם בפילם מוגבל כאשר זה מגיע לצילומי אופנה שדורשים הרבה “קליקים”. בדיגיטלי אתה יכול לצלם ולמחוק ופילם זה נורא יקר, אי אפשר ללחוץ בלי הפסקה.”

מה לדעתך הקטע של עולם הצילום לחזור לפילם?

“תראי, הבומרים מתחלקים ל-2. יש את אלה שמעריכים את הדיגיטלי כי הם לא צריכים להתעסק בכל התהליך של הפילם. ויש את אלה שטוענים שדיגיטלי לא יכול להחליף את הפילם אף פעם. שפילם נראה יפה, שזאת האמנות וכ’ו. הרעיון של התמיכה בפילם זה כי עדיין לפילם יש את היופי ואת האסתטיקה שלו. יש קסם לתהליך עצמו ויש כמובן את הערך הנוסטלגי של הפילם ואנחנו עושים לזה “פטישייזינג” שלדעתי זה סבבה, אני בעד.״

מה אתה הכי אוהב לצלם?

“אני אוהב צילום פורטרטים אבל אני מכוון לצילום אופנה. למרות שכקונספט צילום אופנה זה כמו למכור מוצר. ולא יודע כמה בא לי שזה יהיה מה שאעשה. עם זאת, הבנתי שמעבר לבגדים, צילום אופנה זה עדיין צילום של אנשים.״

היית רוצה לצלם לאיזה מותג אופנה או שאתה רוצה להשאר צלם עצמאי שעושה את השיט שלו?

״בסופו של דבר אני חושב שכן הייתי רוצה לצלם לאיזה בית אופנה מטורף. בימים האחרונים אני מסתכל על מלא עבודות של גלן לושפורד שצילם בשנות ה-90 את כל הקמפיינים של גוצ’י ופראדה. הוא עשה מהפכה גם מהבחינה הטכנית וגם מבחינת מה שהוא מביא, הפורטפוליו שלו מדהים, אני מוצא את עצמי בימים האחרונים מסתכל על העבודות שלו שוב ושוב.”

מה היחסים שלך עם המצלמה, האם אתה נושא אותה תמיד או שאתה לוקח אותה רק לפרויקטים מתוכננים מראש?

“כשהתחלתי הייתי לוקח אותה לכל מקום, בעיקר כדי לתרגל וללמוד אבל אני לא רוצה להיות הבחור הזה. לאחרונה אני לוקח את המצלמה רק כשאני מתכנן משהו או כשאני יוצא לסיבוב לחפש דברים מעניינים.

כן יש לי רצון לצאת לסיבוב ספונטני ולצלם אנשים בלי לשאול אותם, זה מעניין אותי איך הם יגיבו אבל גם מפחיד.”

יש לך עבודה ספציפית שאתה ממש אוהב?

“האמת שלא מזמן הסתכלתי על צילומים מפעם ויש לי פורטרט אחד שאני אוהב של מישהו שהוא חבר. היינו מנגנים יחד פעם אבל הוא לא בן אדם שאפשר לשמור איתו על קשר. הוא הגיע אליי במטרה שאעשה לו תמונות לאינסטגרם ובסשן צילום הזה יצאה שם תמונה אחת שאהבתי. הרגשתי שהתמונה ייצגה את הבן אדם שהוא, את מי שהוא בשבילי ואת כל הזיכרונות המשותפים שלנו.

עבודה נוספת שאני אוהב זה סשן של 10 תמונות שעשיתי עם החבר הכי טוב שלי. פניתי אליו עם קונספט כללי שהיה לי. בדיעבד הייתי עושה את זה קצת אחרת אבל מה שעשה את זה זאת הסיטואציה ואיך שהוא נראה, היה לו שיער וזקן סופר ארוך.”

כאדם שפעיל באינסטגרם, מה אתה חושב על צילום בעידן שבו כולם מצלמים? מה לדעתך ההערכה של אנשים לצילומים שלך ביחס לעוד צילומים שעולים ברשתות?

“קשה להגיד מה ההערכה של אנשים לצילומים שאני מעלה ברשתות כי אני לא חושב שלייקים משקפים את התמונה. זה קצת תלוי כמה התמונה היא “likable “. יש תמונות שאני מעלה ואני אומר לעצמי שאין סיכוי שזה עובר את ה-150 לייקים אבל אני אוהב אותה. לעומת זאת יש תמונות שאני מעלה והן מקבלות מלא לייקים למרות שלדעתי לא מגיע לזה. לגבי צילום בעידן שבו כולם מצלמים, מבחינתי אין שום בעיה לצלם בטלפון. צילום בטלפון זה בסך הכל שפה של איכות נמוכה, עדשה רחבה, הכל חד וקצת וייב של “פוינט אנד שוט”.

זה לא מוזיל לדעתך את העבודה שלך כצלם?

״זה תלוי, יש צילומים מהאייפון שאני חושב לעצמי למה לא צילמו את זה בדיגיטלי עם עדשה נורמלית. מצד שני יש צלמים כמו כריס מאגיו שהעבודות שלו דיגיטליות עם מראה שטוח וזה עובד. התמונות שלו לפעמים נראות כאילו זה צילומים במצלמה שלקחת לטיול שנתי בחטיבה, אבל האסתטיקה הסליזית והרעיונות שלו עובדים מאוד טוב. הוא אגב בן אדם שהתחיל את הרעיון של “cursed images” – צילומים שגורמים לך לאי נוחות שקשורים מאוד לעולמות ה-memes.״

יצאתי מרותקת מהשיחה עם עידו אסולין, אמרתי לו שזה מפתיע אותי כמות הידע שלו על כל כך הרבה דברים. הוא סיפר לי שהסיבה שהוא לא הלך למוסד ללימודים הייתה מתוך החוויה של הלימודים בבית ספר. בו לא נותנים לנתח, ישר מכתיבים וזה בא ממקום של הכרח. הוא בחר לא ללכת ללמוד צילום במוסד כי הוא לא רצה שמרצים יגידו לו מי הם צלמים טובים ומי לא. הוא לא רצה שיהיה לו בראש את הרצון להידמות לאותם ״הצלמים הטובים״ האלו. ואפשר להגיד בבירור שזה פשוט עובד לו. העבודות שלו מלאות מדויקות, חדות ורגש. אני מרגישה שהוא מצליח לפרוץ את גבולות היצירה גם כשנדמה שהכל חוזר על עצמו.

לא חשבתי שאפשר להרגיש משהו חי יותר מהחיים עצמם, אבל כנראה שאפשר. החיים לפעמים שוקעים אל תוך תרדמת רפטטיבית או לתוך לחץ מאסיבי בלי זמן לנשום, בלי זמן להסתכל מסביב ובלי זמן לחיות. הצילומים של עידו אסולין מעוררים מחדש את הדבר הזה שנקרא חיים. הם נותנים הזדמנות נדירה להסתכל על ההוויה, וגורמים לי לרצות להרגיש את האנרגיה התוססת של החיים ולחיות אותם יותר ויותר.

דילוג לתוכן