לפני מספר חודשים כתבתי כאן על חוסר הייצוג המגוון בסרטים ובסדרות. חלקתי את תחושות חוסר האונים וההצדקה הקיומיות שחוויתי בתור ילדה ונערה מתבגרת בעשור השני של שנות האלפיים כשלא ראיתי אף אחת על המסך שנראית כמוני ולא הייתה אף דמות שיכולתי להזדהות איתה.
החיים מתגלגלים לוהקתי לקליפ ״מיליון דולר״ של נועה קירל. ההשתתפות בקליפ עוררה תגובות שהפתיעו אותי מאוד בהתחשב בעובדה שהשנה 2020. ובניהם טענו כי הסצנה בה אני משתתפת היא ״הסיבה שילדות״ טוענות״ להטרדה״ וש״נועה קירל שוטפת לילדים את המוח״. ואל התגובות האלה התייחסתי בפוסט שהעלתי אצלי בפיד אבל אחזור שוב ואומר בקצרה ובצורה חד משמעית: אף אישה לא רוצה להיאנס או להיות מוטרדת לעולם (!!!!!!!!!!!!!!). ניוז פלאש- לנשים מותר להיות מיניות ובעלות פנטזיות. מותר לעשות מין (אפילו מומלץ) כל עוד הוא נעשה בהסכמה מלאה של כלל הצדדים.
אני מתנחמת בעובדה שהטענות המצערות מהוות טיפה בים אל מול גל התגובות המפרגנות שקיבלתי שחידדו לי את העשייה שלי כרגע בעולם וחיזקו אותי להמשיך לעשות את מה שאני עושה – להיות המשהו הזה שלי לא היה כשהייתי צעירה יותר.
ב2019 יצאה הסדרה ״אופוריה״, יצירת מופת לכשעצמה אך אני אתייחס באופן פרטני לאחת הדמויות ובשינוי שחל בי בעקבות הצפייה בה. כשצפיתי בברבי פררה הלוא היא ״׳קאט״ משהו בי התעורר והשתנה לנצח. מבלי לחפור או לספיילר יותר מידי- קאט היא קרקע פורייה לדמות שהייתה יכולה להפוך לשולית. בראייה פחות מודרנית של התסריטאים והייתה יכולה ליפול לקלישאתיות בקלות (אבל איזה מזל שלא!). בתחילת העונה אנחנו חוזים בה ובאפיון הכמעט מובן מאליו של ״הבחורה השמנה״ היא על תקן סייד קיק, מחביאה מן העולם את הכישרון והקסם שלה, חסרת ביטחון וניסיון עם בנים. וכמובן – מנסה בכל אמצעי לרדת במשקל ,להשתנות ולהתאים את עצמה למיינסטרים.
בסרטים ובסדרות שאני גדלתי עליהם סצנת המייקאובר הקלאסית של דמויות האנדרדוגס כמעט תמיד מופיעות באותה תבנית וכוללות שינוי מוחלט של הנראות של הדמות.
לרוב היא תראה 180 מעלות ממה שהייתה – זירו טו הירו. הדמות חוזרת בגרסה משופרת, טרנדית יותר, בלי משקפיים וכמובן חטובה יותר כי הרי אין נקמה טובה יותר מלרדת במשקל אה?. בקומדיה הקלאסית והכה אהובה ״חברים״ אנחנו חוזים בכל שידור חוזר בדמותה של ״מוניקה ה שמנה״ הלוא היא מוניקה הרגילה, טרם הירידה הגדולה שלה במשקל. אין לי מילים לתאר כמה הצפייה בפרקים האלה עושים לי קרינג׳ כל פעם מחדש. הדמות הזו מלהיט הניינטיז – ממש לא עמדה במבחן הזמן. והסיבה? ״פאט מוניקה״ מייצגת את כל מה שלא בסדר בשמנופוביה ובראיית העולם המיושנת שאנשים שמנים הם בהכרח- גרגרנים, לא מוצלחים, לא אהובים ועוד אלמנטים של באסה. עצם זה שזה התואר שלה ״מוניקה ה שמנה״ מצמצם את העומק של הדמות ובעייני משפיל מאוד. וזה בדיוק הענין – מדובר באחד הייצוגים הבולטים ובודדדים לשמנים באותה תקופה.
איך אמורה ילדה צעירה להרגיש כשהבחורה שהיא רואה על המסך – שדומה לה היא לא נחשקת,חסרת ביטחון, מגושמת ולמעשה על תקן בדיחה עד שהיא מרזה וסוף סוף מתייחסים אליה ברצינות?
איזו ברירה יש לה מלבד לפעול ככל שהיא יכולה כדי לא להיות הבחורה הזאת? חזרה לאופוריה בסצנה האייקונית שבה קאט מתהלכת במסדרונות בית הספר אנחנו חוזים בקאט חדשה לגמרי. אבל מה הקץ׳? קאט לא משתנה באופן שיעזור לה להיטמע ולהיות ״רגילה״ אלא היא הולכת עד הסוף ומחליטה לדהור בכיוון השני. היא לא מרזה וממש לא מתחילה להתלבש כמו כל הבנות. ״all my life i was afraid people will know i was fat" יותר מהכל – האטטיוד שלה השתנה והבגדים שלה בהתאם. למעשה קאט פשוט התחילה ״לזרוק״ וחשפה בפניי העולם את מה שהיא הייתה כל הזמן הזה.
משהו בסצנה הזו שינה אותי לחלוטין את האופן שבו אני תופסת את עצמי, גם בגילי המופלג של 22 וממרום השנים שבהם אני עוסקת בדימוי גוף ובתהליך הקבלה העצמית שלי.
קאט החליטה ״לצאת מהארון״ ועד הסוף עם האמת שלה. מצד אחד ניתן לטעון שהיא התחילה להתלבש ככה ממקום של מרדנות ובקשה לתשומת לב. אבל למה אלו דברים שליליים?
מה הבעיה בבחורה מעל מידה 0 שרוצה שאנשים יסתכלו עליה כשהיא נכנסת לחדר ומודעת לעוצמות שלה?
הדבר המשמעותי ביותר עבורי הייתה התובנה שקאט לא הייתה צריכה להשתנות פיזית בשביל להתקבל חברתית. היא החליטה לקבל את עצמה ולמעשה לחשוף את מי שהיא הייתה כל הזמן הזה. שמנה וקוברת, אלוהים אדירים איזו ידיעה מרעישה.
בעולם שאני גדלתי בו, אז בתקופה שרק ״פאט מוניקה״ קיימת – לא היה מקום לקאט להתקיים והמחשבה על דפוס ההתנהלות שלה בכלל לא היה עולה על הדעת.
בעצם הצפייה שלי בתהליך שהדמות הזו עברה (אפילו שאני יודעת שמדובר בסדרה טלוויזיונית). באופן טבעי לחלוטין קיבלתי גיבוי לאישור שלי ללכת גם אני עד הסוף עם האמת שלי. ייתכן מאוד ואם הייתי צופה בסצנה הזו או בקליפ בתור ילדה התפיסה שלי של עצמי ומקומי בעולם הייתה משתנה לעד. רק בזכות הייצוג של נשים כמוני שמועצמות במדיה אני גיליתי שמותר לי להתקיים במרחב הציבורי ומותר לי לחגוג את עצמי ומי שאני פשוט ככה. חזרה לקליפ אני שמחה מאוד על ההשתתפות שלי בו לא רק משום שאני מגדירה אותו כהצלחה אישית, אלא גם כי אני יודעת שעצם הייצוג שלי שם יקנה לנשים אחרות את היכולת לראות את עצמם על המסך ואולי את האישור והאומץ להיות מי שהן.
כשגדלתי כל מה שרציתי היה לראות מישהי כמוני על המסך ומעולם לא חלמתי להיות הדמות המייצגת הזו
עבור נערה אחרת. והלוואי שנמשיך לראות ייצוגים נוספים במיינסטרים כדי שכל נערה תוכל להרגיש שיש לה זכות קיום בעולם.
