עם גל המחאות החדש נגד מה שקורה בממשלה, עולה סוגיה מורכבת – והיא איך למחות. מחאה היא התנגדות, הרעיון של להצביע על משהו או מישהו ולהגיד – זה לא בסדר. עוד ממחאת בלפור ניכר שהפונקציה היצירתית של המחאה מתרחבת – מיצגים אומנותיים, שירים, שלטים מגוונים. הפגנה בישראל זה כבר מזמן לא רק לצעוק סיסמאות גנריות לתוך המגפון. עושה רושם שהאפשרויות למחות מגוונות מאי פעם
2020 הביאה עימה מגפות, סגרים, אבטלה – ושלטים מעולים.
נדמה שמחאת בלפור פוסט ובמהלך הסגרים הביאה אנרגיות חדשות לזירה של מחאות רחוב. לא היה לאן לצאת, ונראה שהמחאה החלה להיות האירוע המרכזי להיות בו ולחגוג בו. מוזיקה, ריקודים, תחפושות – הפכו רק לחלק מהאפשרויות של ישראלים, אזרחים ותושבים להביע התנגדות. בוודאי שזו לא פעם ראשונה שאמנות עושה מחאה או שמחאה עושה אמנות, אבל אין ספק שבלפור 2020 הייתה שחרור מסוים בעניין של "איך להפגין".
ישראל הרבה פעמים נוטה להיות מקום חמור סבר להיות בו. רציני, חסר חוש הומור, עמוס חשיבות עצמית וחומרה – תחשבו על טקסי זכרון, על עצרות, על תהלוכות מחאה. משהו במחאת האוהלים אולי החל לקבל אופי חדש, כזה שהמעשים בו חשובים כמו הדיבורים לפחות. הדרך למחות היא לישון בהפגנתיות באוהל ברוטשילד. לא מפתיע אם כן שהתולדה היא בלפור, על הסגנון והאסתטיקה שלה – קרנבל מחאה המוני וצבעוני. אז כן, מצעד הגאווה עשה את זה קודם. אבל ההפגנות של בלפור וההפגנות שקורות עד היום נבדלות בכמה סוגיות.
צורת הריבוי של הפונקציות להפגין ולמחות נובעות גם מריבוי הדעות שההפגנות מכילות בתוכן.
ניתן לאתר בהן מחאה נגד השלטון, נגד השחיתות, נגד יוקר המחייה, נגד הצנזורה, נגד כל דבר מקומם – ונראה שכל אחד ואחת מוצאים את מקומם. זה מזמן לא עניין של שמאל ימין, ואני כבר לא חושבת שזה עניין של המחאה על פסקת ההתגברות, גם אם היא מה שהצית את הגל האחרון. לכן לא מפתיע אולי שזו מחאה שמאפשרת גם יצירתיות, צחוק והומור, שבוחנת את גבולות המחאה והמדיומים שלה. היא מאפשרת ריבוי דעות וריבוי מחאות.
נוסף על כך, ההפגנות חוזרות ונשנות על בסיס שבועי. יש כאלה שעבורם על בסיס יומי. סוגיית הנראות בצומת עם דגל והציפייה לצפצוף כשמכונית תומכת עוברת היא עניין של יום יום עבור חלק מהמפגינים והמפגינות הקבועות. כלומר, הציפייה מאירוע לאירוע נבנית. לאנשים יש בטחון במחאה, היא חלק מהלו"ז השבועי שלהם. ולכן רק הגיוני שתהיה בה מידת מה של בידור וחוויה. נתקלתי השבוע באישה שמעצבת שלטים למחאות למחייתה, נתקלתי במפגינים קבועים שיש להם מקום מיוחד בבית לשלטים, שלא נדבר על משפחות שנוהגות לצאת להפגנות יחד כמקשה אחת של מבוגרים – נוער – ילדים. המחאות הן תופעה של ממש שלא ניתן להתעלם ממנה, זה ברור. השילוב של אמנות ופרקטיקות יצירתיות שונות הופכות אותן למה שהן – אנושיות.
