לפני כבר יותר משנה הגעתי לצלמת דניאל ליברמן, הגעתי אליה כמובן דרך האינסטגרם המהולל שעושה כנראה גם דברים טובים לצד החסרונות שלו (לפחות לפי דעתי). ראיתי פורטרטים דומים אך שונים ביותר של אותה בחורה, דומים כי רואים שזאת אותה בחורה, שונים כי כל פעם הפורטרט במסגרת אחרת, התלבושת שונה, האיפור שונה ונדמה שהיא כמעט דמות אחרת. ובכל זאת, זאת תמיד אותה אישה. אותה אישה מצולמת היא דניאל ליברמן עצמה. ניסיתי להבין למה כל פורטרט שלה לא דומה לשני, האם היא מציגה דמות שונה מתוך עצמה? האם זאת הרחבה של העצמי שלה? חשבתי גבוה גבוה והופתעתי לגלות שזה אפילו יותר מעניין ממה שחשבתי.
ספרי על עצמך בקצרה ונסי לומר איך היית מאפיינת את סגנון הצילום שלך.
״אני מרגישה שכרגע אני מפרידה בין שני תחומי יצירה, אני נעה בין קולאז׳ לפורטרט עצמי. שנים אני מנסה למזג אותם אבל עד עכשיו זה לא הצליח, ועכשיו זה הגיע לשיא השילוב בין שניהם. מבחינתי אלו שתי הנישות העיקריות אבל הפורטרט העצמי, הפרפורמנס והפעולות הפרפורמטיביות הן אלו שמניעות אותי ליצירה. גם אם אני סתם בודקת דברים או סתם מצלמת למען ייצור של תנועה, זה תמיד יהיה דרך הפורטרט העצמי. הייתי דוגמנית מגיל 13 עד הצבא, עד גיל 19. אני זוכרת את עצמי עומדת בסטים של צילום מסתכלת על האור ומנסה ללמוד את החלל שאני ניצבת בו כדוגמנית. בזמן הצבא לקחתי הפסקה מעולם הדוגמנות ואחרי השחרור הדבר האינטואיטיבי בשבילי היה לחזור למצלמה. תמיד מצאתי את עצמי מולה.״
זאת הייתה בחירה שלך להיות דוגמנית?
״כן זו ממש הייתה בחירה שלי. אני בגובה 1.80 כבר מגיל 13 ורציתי להרגיש בנוח עם הגוף שלי, זה הקל על כל חווית גיל ההתבגרות שלי. עם כל הדברים הפחות טובים שבזה, חוויתי הרבה הקלה מלדגמן. רציתי להתנסות בצילום ולקחתי קורסים בסטודיו ״גברא״, ובין הקורסים לקחתי קורס של פורטרט עצמי ושם נפתח לי עולם חדש ומאז לא יכולתי להפסיק לצלם.״
מתי התחלת לצלם פורטרטים של עצמך? האם זה משהו שנגע בך מאז ומתמיד?
״התחלתי לצלם פורטרטים עצמיים בערך ב-2017 כשהשתחררתי. אני תמיד מרגישה בבית מול המצלמה, נוח לי יותר מול המצלמה מאשר בלעדיה. כשאני לבד עם עצמי זה המצב הכי טבעי שיש, זו הכנות הכי גבוהה שאני יכולה להיות בה. כרגע אני פחות אוהבת שמצלמים אותי, תמיד אני באיזה שהיא דואליות עם העניין שמישהו מצלם אותי. עם הזמן נמשכתי לפורטרט העצמי יותר ויותר ולדעתי זה הפך לרציני יותר עם בצלאל. אמנם ניסו בבצלאל להזיז אותי מזה כל הזמן, עד שנה ג׳ אבל לא הפסקתי, זה כמו התמכרות אי אפשר להפסיק.״
זה לא הפריע לך שניסו להזיז אותך מזה?
״היה לי הרבה התנגדות לזה שמתנגדים אליי אבל אני כן יכולה להבין את זה כי זה נעשה מתוך רצון טוב. הרצון שאחקור דברים אחרים על מנת שאגש לפורטרט העצמי מנקודות מבט אחרות וחדשות.״
איך זה לצלם פורטרטים שלך ואיך זה לצלם פורטרטים של אנשים אחרים?
״ניסיתי לצלם פורטרטים של אנשים אחרים, גם של דוגמנים ודוגמניות והבנתי שזה פחות בשבילי. אם אני מצלמת אנשים אחרים אז אני מצלמת את אמא שלי ואת הסביבה הקרובה שלי, את אח שלי, אבא שלי וסבתא שלי כשהם מסכימים לי. אבל אני לא מצלמת זרים, לא משהו שהוא לא בית.״
יצא לך להתנסות בצילום של אנשים זרים?
״אני אישית פחות מוצאת את עצמי בצילום פורטרטים של אנשים אחרים, זה מוכר מידיי ושחוק מידיי. אולי אני טועה אבל זו דעתי. ועם זאת, התנסיתי בכל הז׳אנרים האפשריים בצילום אבל שום דבר לא הרגיש מדויק מספיק או נכון או קרוב או מעניין. למשל, היה לי פרויקט שהייתי צריכה לעשות בשנה ג׳ אבל הוא לא מעניין אותי והוא ממש עובר ליידי. כשאת מכירה מישהו ברמה האינטימית אז האינטראקציה אחרת. לדעתי זה כל כך אינטימי לצלם מישהו ואני לא חושבת שאפשר לגשת אל כל אחד.״
אז מה לדעתך יש למדיום הצילום להציע?
״מלא. כרגע בעיניי הוא כלי שתופס רגע אבל הוא לא חייב להיות כנה, הוא לא מציע כנות או מבקש את זה. כולם יודעים שהוא לא אמיתי. אז למה לא פשוט לעוף עליו ולהיות מה שהוא? מניפולטיבי, חמקן, שקרן.״
בפורטרטים שלך את משחקת עם זהויות או דמויות שונות, איך את מגיעה אל אותן זהויות? את ממציאה אותן או שהן חלק ממך?
״בשבילי סטודיו זה מקום שאת יכולה להמציא בו משהו, הוא גם לא בהכרח שואף לעשות את זה מבחינתי. הצילום רק מתעד, והצופה הוא עין שלישית. אז הוא יכול להיות פרפורמטיבי, משחקי.
צילום בשבילי זה מופע לכל דבר ועניין, יש כנות שאין בחוץ. זה לא שמה שאני מצלמת זה איזה אלטר אגו אקספרסיבי, זה פשוט איך שקמתי. אני חושבת הרבה פעמים לפני הפריימים, בונה את הסט שעתיים, שלוש, ארבע ואיכשהוא אני מורידה את הכל ומתחילה מהתחלה. לא משנה כמה אתכנן, בסוף הכל לא רלוונטי. כשאת מגיעה לצילום עצמו את מגיעה עם אנרגיות ועם תובנות שלא היו לך לפני שבועיים אז מבחינתי זה מרגיש שצריך לתת לדברים לקרות, צריך להקשיב למה שמרגיש נכון באותו הרגע ולא מה שהיה לפני שבועיים.״
תמיד ביימת את הפורטרטים שלך בצורה מושקעת כזו? אם לא, מתי התחלת לביים?
״יש לי הרבה מאוד עניין באסתטיקה, אני באה מבית מאוד אסתטי שתמיד נמצא בחיפוש אחר האסתטיקה. אסתטיקה זה דבר מאוד חשוב בבית גם אם הוא לא פוליטיקלי קורקט. מה הכוונה בפוליטיקלי קורקט? למשל העניין של להתאפר ולשים אודם אדום, החיבור לאסתטיקה נשית שהיא לא בהכרח מה שנשי כיום.
הצילום שלי מאוד מושפע מהאסתטיקה הצרפתית. סבתא שלי היא טוניסאית צרפתייה שרואה חדשות רק בצרפתית והסאונד הצרפתי שבבית היה חלק מאסתטיקה שלמה שגדלתי עלייה. אז באיזה שהיא מידה תמיד היה לי חיבור לתרבות הצרפתית מבחינתי וקשה לי לא לבוא ולהגיד שזה משפיע על האסתטיקה שלי.״
״אמא שלי היא היחידה שיכולה להיות איתי בסט, היא היחידה שתקרקע אותי״ דניאל שתיארה את אמא שלה כחברה הכי טובה שלה, מספרת שהיחידה שיכולה להיות בסט הצילום שלה זאת אמא שלה. היכולת של אם ובת כמו דניאל ואמה להגיע לרמת אינטימיות וכנות כזו שאין בה את הבושה או את החשש ויש את דווקא את הביטחון, את הנועם ואת היכולת לסמוך מעוררת השראה ומייצרת הבנה חשובה ברמת האינטימיות שיש לדניאל יש מול עצמה ואל מול המצולמים שלה, אלו הקרובים אליה שהיא כן בוחרת לצלם. כלומר, כאשר היא מייצרת סביבה אינטימית היא לא מדמה אינטימיות אלא חווה ומייצרת אותה בלב שלם.
אני רואה שיש לך גם צילומים נוספים שהם לא רק פורטרטים עצמיים. האם גם הם מבוימים? האם פעולת הקולאז׳ היא סוג של בימוי?
״יצירת הקולאז׳ הגיע בשנה וחצי האחרונה. אני כל הזמן מצלמת והפורטרט העצמי הוא סוג צילום שדורש מחשבה קדימה, התארגנות, פתיחת סט וקביעת זמן לצילום, כלומר מדובר בהליך של צילום. אבל הצורך בשבילי לצלם הוא כמעט גופני ואי אפשר כל הזמן לייצר את אותו התהליך. אני מסתובבת לי ומצלמת במצלמת פילם מפלסטיק, נוצרים מהצילומים האלו כמויות של דימוים שאין מה לעשות איתם. הכמות שיש בארכיון היא קיצונית אבל היא לא מייצגת שום דבר. הם לא מוצלחים כדימויים, הם לא מעניינים, זה לא איזה צילום רחוב מטורף אבל הם קיימים וקצת חבל עליהם. יש לי תחושה שחבל לבזבז אותם. בשביל לא לבזבז אותם הייתי יושבת בארכיון איזה 3-4 שעות כל פעם ומחפשת איזה חלק מתוך דימוי שאני אוהבת. כשהיית מוצאת אחד כזה, הייתי מתחילה לפסל ולייצר בעצם אובייקט, איזו חתיכה שעושה העתק על עצמה. יש לי הרבה עניין עם בזבוז. כשסיימתי את בצלאל נשארו לי הרבה הדפסים שאין לי מקום בשבילם או מה לעשות איתם. הבנתי שאני רוצה לזרוק אותם אבל לא רציתי, לכן התחלתי לשחק איתם ולייצר מהם שמלות. אני עושה מהם אובייקטים, חצאיות או בגדים אחרים.״
את עכשיו סיימת את שנתך האחרונה בבצלאל במחלקה לצילום. איך הייתה החוויה שלך?
״אני מאוד אהבתי, בעיניי זה כיף להיות בתוך כוך. אם את מוצאת את עצמך בתוך כוך את יכולה לסדר את הדברים איך שבא לך. זה למשל לא ייצר לי אנטי שהתנגדו לפורטרט שלי, הבנתי שזה לא ממקום רע או מעצבן, זה היה מתוך רצון שאתפתח וזה לגיטימי.״
נוסף על הסטילס את גם מצלמת וידיאו, מה כל מדיום מהווה בשבילך?
״שניהם תיעוד עצמי, פשוט אחד ממושך יותר. סטילס הוא הבסיס.״
איפה וכיצד את רואה את עצמך משתלבת בעולם האמנות והתרבות? האם זה בארץ? האם את רואה את עצמך כיוצרת בלבד או שאולי את רואה את עצמך בעוד תפקיד?
״אני רואה את עצמי כמישהי יוצרת , אני צלמת מכל הבחינות. אני רואה את עצמי כיוצרת כמה שיתאפשר לי לראות כי בסופו של דבר אני לא יודעת איך זה יקרה. אני מנסה לא לחשוב רחוק מידיי כי זה יכול לסרס. מן הסתם הפנטזיה היא ליצור ולהתקיים מיצירה אבל ביניהם יש פער.״
מה המחשבות העתידיות שלך על עולם הצילום ועל עתיד העולם הזה? מה העתיד שאת צופה לעצמך בתוך העולם הזה?
דניאל ציטטה לי משהו שדוד עדיקא, ראש המחלקה לצילום בבצלאל אמר בראיון שעשו לו ב״הארץ״. בראיון הוא אמר שהוא בז לאינסטגרם באותה מידה שהוא נמשך אליו, הוא המשיל את עולם הצילום כיום לעולם הקולינריה. בין מזללות האוכל המהיר ודוכני הרחוב לבין הבישול האיטי ומטבחי העילית יש שוני גדול אבל לשניהם יש מקום, אף אחד לא בא על חשבון השני. דניאל הגיבה לי ואמרה ״יש ללכת לאכול במסעדת בשף ויש ללכת לאכול בבסטה. זה טוב וזה טוב. פשוט זה משהו אחד וזה משהו אחד. אותו דבר כמו צילום. שואפת למסעדת שף וחיה גם בבסטה.״
דניאל עובדת כרגע על סדרת פורטרטים הממשיכה פריים ספציפי מפרויקט הגמר שלה ולצד זה היא ממשיכה עם פעולת הקולאז'. מבחינתה הפורטרט העצמי מוגדר באיזה שהוא סדר ופחות קלות דעת ואילו הקולאז׳ מאפשר לה את הקלות דעת הזו. דניאל ליברמן יודעת לשחק עם יכולות המצלמה כמו אף צלם או צלמת שנתקלתי בהם לאחרונה, היא מבינה את כוח הצילום ואת המניפולציה שהצלם יכולה לייצר על הצופה, היא משתמשת בזה באופן שמתעתע אותי עד כדי כך שאני לא מבינה אם היא רצינית או שהיא צוחקת, אם זה אמיתי או תעתוע.
היכולת שלה לנוע בין הרצינות לשעשוע ובין הפשוט למורכב מראה לנו את הכוח האדיר של צילום. לא הכוח שלו בתיעוד אלא דווקא ההפך, הכוח בתעתוע שלו, הכוח שלו לייצר את הנרטיב שאני רוצה לייצר.
