העז לדעת. העז לדעת. העז. לדעת. העז. לדעת העז. העז לדעת. אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אולי זה יהפוך ברור. אם הייתם שואלים אותי מה לקחתי איתי מהתואר הראשון בפסיכולוגיה, הייתי אומרת ששילמתי סכום יפה עבור הביטוי הזה – "העז לדעת!". לראשונה, שמעתי אותו בסמסטר א', של שנה א', בקורס – "סוציולוגיה א'". המרצה שלי, ד"ר נועה לביא, הלוא היא ביתו של אריק לביא, AKA הזמר, חזרה עליו כמו מנטרה. כולם רצו ללמוד בקורסים שנועה לימדה ולא אצל מרצה אחר. שיערה הזהוב עם התלתלים הקפוצים, האיר כמו קרן אור בתוך חלל החדר שהתמלא יום יום בסטודנטים מנומנמים שלא לגמרי מבינים מה הם באמת עושים שם. עד היום אני זוכרת את האנקדוטות שלה מחייה האישיים כמלצרית רווקה בניו יורק, כביתו של אריק ואיך הם היו הולכים לאכול לחם עם חמאה בבית קפה כשהייתה ילדה בכדי להסביר קונספטים מופשטים של מארקס, קאנט, פוקו וכל שאר הגדולים והפחות גדולים.
כמעט בכל שיעור הביטוי הזה עולה על שפתייה. בכל פעם בקונטקסט אחר. בכל פעם, חשבתי שאני מבינה למה היא מתכוונת, אבל לא ידעתי להסביר בדיוק, לא לעצמי ולא לאחרים.
אמנם הקורסים היו תובעניים בחומר בלתי נגמר, המבחנים היו נמשכים שעות כך שדלקת מפרק היד שלי הייתה מתעוררת בתום כל אחד מהם. יחד עם זאת, חוויתי כיצד נועה דחקה בנו לחקור מעבר. לנסות להבין מבעד למילים, מבעד למה יהיה במבחן או לא או איך היא מצפה שננהל את ההצגה של הפרזנטציה הקבוצתית. בכל פעם שסטודנטיות לחוצות היו שואלות מיליון שאלות על איך לדבר, על מה ואיזו חולצה ללבוש כשיציגו הייתה עונה בחביבות שכל עוד לא נעמוד על הפודיום, נבהה בחלל ונדקלם – "E.T. Phone home" ונצביע למעלה, כולנו נהיה בסדר.
הרי מי אם לא נועה ידעה, שהאקדמיה היא המצאה, כמו כל המצאה, שתאבד את חשיבותה ברגע שלא ישארו אנשים שיצקו בה את זו. הרי כל הקונסטרוקטים הבירוקרטיים האלה של המבחנים והפרזנטציות הם למעשה, חסרי כל חשיבות. לא פסקנו בשאלות על מה יהיה במבחן או מה לכתוב במצגת, אך המעטנו לשאול את השאלות החשובות באמת, פחדנו להעז לדעת.
להעז לדעת זו כמעט קריאה לתיגר. שכן בקריאה הסמנטית כבר ברור, יש להעז. המשמעות של להעז היא להפעיל אומץ לב ותעוזה. להתנסות במצב מסוכן ולא לפחד. הסיכון בו אנחנו לוקחים חלק בלדעת, הוא לחקור, לערער על המובן מאליו, לצאת מאזור הנוחות ובעצם, להסתכל על העולם בעיניים נקיות וטהורות, כמו ילד. למה הלכתי ללמוד תואר בגיל 21? למי שייך הכביש עליו אני נוסעת? האם המעגל החברתי שלי הוא אותו אחד מילדות ועד כמה הוא משתנה או מתרחב? ולמה? למה יש לי יותר חברים בנים מבנות? למה? איך? מתי? כמה? מי?
ההתעסקות הזו בשאלות שבמבט ראשון מרגישות פשטניות עם תשובות די ברורות לכל אדם שמעט מודע לעצמו במבט שני יותר חשובות ועמוקות ואף יכולות להפגיש אותנו עם חלקים שבחרנו להפוך לזרים. וזה מפחיד. וזה בסדר.
פחד הוא רגש לגיטימי כמו כל הרגשות. זה בסדר לפחד ולפעמים זהו רגש מותאם ואדפטיבי. החלק הפחות בריא הוא להפוך את הפחד לדרך חיים. לפעול מתוך חרדה, מתוך אינסטינקטים הישרדותיים לא מותאים למציאות. כאילו הרכיבו עליו סכי עיניים של סוס ויצרו עבורו מטרה אחת מונוטונית מבלי שיוכל להביט לצדדים ולפתע לא להיות חייל טוב יותר. או שמא, באותה הרמה שגולם מפחד מלהפוך לפרפר, הרי מדובר בשינוי איכותי ולא רציף. איכותי ברמה שהוא מתעלה על עצמו, הופך לגרסה אחרת של עצמו, כבר לעולם לא יחזור להיות גולם, הפחד מהלפוך לפרפר והתנגדות אליו יביא לכיליון. זו אולי נשמעת דוגמא פשטנית מדי, אך היא מדוייקת להפליא. לכיליון פנים רבות, וכיליון פיזי הוא לא המכוער שבהן.
המסע הזה שאני מזינה אתכם אליו הינו הכרחי. לכל אחד, בכל זמן. בכדי לעשות זאת, יש להצטייד ביכולות אינטרוספקציה, אינטרו=פנימה, ספקציה=הסתכלות. כלומר, התבוננות פנימה. לעולם לא נדע לספר במאה אחוז מין המקרים מדוע פעלנו בצורה מסויימת, מה הרגשנו, למה ואיך. אבל מה שבטוח נצליח זה לנסות. להעז. מה גם שמיותר לציין שבני אדם הם לא מדע מדויק והצלחה לא נמדדת בתשובות נכונות אלא בחיפוש. הדבר השני שחשוב להצטייד בו הוא, המון (המון) חמלה עצמית. חמלה היא למעשה, רגש של אמפתיה וטוב לב כלפי הסבל של האחר, במקרה של חמלה עצמית זו היכולת לראות את עצמך בעמדה הזו ולהיות בעל אמפתיה, נדיבות וטוב לעצמך מתוך ההבנה כי גם העצמי אנושי כמו האחר ולהיות קשוב לכך ולהכיר בחולשות מבלי להקטין או להגדיל אותן. חמלה עצמית מקדמת חוסן נפשי, חכמה, אופטימיות וסקרנות ועם פחות נטייה לחרדה, ביקורת עצמית, מחשבות אובססיביות ושאר הירקות.
לאחר שהבנו מה כדאי לשים בתרגיל המסע שלנו, איך משיגים את אלה? הרי לא תמיד כזה פשוט להתבונן פנימה בחמלה.
הרבה פעמים יש לנו מין שוטר פנימי שלעולם לא יוצא להפסקה ותמיד מבקר כל מחשבה או פעולה. כך שאלות נתקעות ויוצאות מזרימתן הטבעית. מדובר למעשה, במנגון הצנזורה הפנימי. לעיתים הוא בולט יותר ולעיתים פחות אך תמיד פועל במידה כזו או אחרת. מנגנון הצנזורה יכול לבוא לידי ביטוי בצורה של עורך פנימי שתמיד מתקן ומסדר. בכך, הורג את יצר הספונטיות והילדיות שחשוב כל כך בחיים הלוא הוא – Playfulness. אשר מאפשר תהייה, מחשבה בצורה חופשית, נינוחה ופחות מאיימת ואלה מהווים מצע פורה ליצירתיות.
מניסיון אישי, אני חווה כי לפעמים בשביל להכיל משהו חדש יש צורך בפרקטיקה מעשית פשוטה שקל להפוך לשגרה. לכן, גם כאן לא אסטה מהמנהג הזה. הפתרון לשחרור מנגנון הצנזורה הפנימי הוא כתיבה של דפי בוקר. ככה פשוט, ככה אפקטיבי.
אז מה הם דפי הבוקר?
מדובר בשלושה עמודים שיש לכתוב אותם רגע אחרי שמתעוררים. לא מדובר בעמודי הודיה או ניתוח אלא שלושה עמודים של רצף התודעה. כל מה שעולה ברוחכם. גם bitching על המשימה מתקבל בברכה. אף אחד לא קורא את הדפים הללו לאחר מכן, גם לא אתם. המטרה בכתיבה של אלה היא להתאמן דרך מלאכת הכתיבה על מחשבה זורמת וספונטנית. הכתיבה לשם הכתיבה ולא לשום מטרה אחרת מטרתה להכניס אותנו למצב שהוא מעט מדדטיבי, הכתיבה כמנטרה פיזיולוגית שתפקידה פשוט לשחרר את העורך, לפטר את השוטר וכן הלאה ופשוט להיות ולתת דרור לזרימה הפנימית הטבעית. בכך שאנו כותבים את רצף התודעה, אנחנו עוקפים את מנגון הצנזורה הפנימי, וזה מאפשר לנו חשיבה טהורה וספונטנית ואלה פותחים את הצוהר לחיבור הפנימי ושחרור מהפחד.
אדגיש שוב, אם יצאו שניים וחצי עמודים גם בסדר. מה שחשוב זו ההתמדה והזרימה. כמו עם אופניים, בהתחלה מתמקדים להניע את רגל ימין ואז את שמאל ולבסוף מצליחים גם להינות מהנסיעה.
