לפני שלוש שנים יצאתי מהארון. זאת אמנם לא מטרת הכתבה לספר את סיפור היציאה שלי מהארון, והוא גם לא קורע לב או סוחט דמעות כמו שאולי חלק מצפים. אבל עד אותו רגע התחושה העיקרית שליוותה אותי בשיחות שניהלתי בראש עם עצמי הייתה "לבד". להיות בארון זו חוויה בודדה מאוד. אתה יכול להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך – משפחה, חברים, יו ניים איט, אבל עדיין התחושה שבה אתה מסתיר חלק ממי שאתה מותירה אותך לבד במערכה מול עצמך.
אתם מכירים את זה שהפייסבוק והאינסטגרם מצוטטים למחשבות שלנו ופתאום אחרי שחשבנו פעמיים על שואב אבק שולחני אנחנו מתחילים לראות פרסומות לזה? אז לפני שנה וחצי התחלתי לראות פתאום פרסומות ופוסטים על איגי. למי שלא מכיר.ה, הגדרה מילונית קצרה: איגי (ארגון נוער גאה) הוא ארגון התנדבותי של בני נוער הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים, א-מיניים, פאנסקסואלים טרנסג'נדרים, קוויר, מתלבטים בנוגע לזהותם המינית, וזהותם המגדרית. בשנה האחרונה אני מתנדב באיגי, ואין לי מושג איך הפייסבוק ידע לעשות את השידוך הזה אבל אני מממממש שמח שהוא עשה אותו.
אז יצאתי מהארון ונרשמתי לחבילה להומו המתחיל.
עברתי לתל אביב. לקחתי קורס תפירה ועיצוב. התחלתי לשתות רק אמריקנו קר עם חלב שיבולת שועל ונרשמתי להתנדב באיגי (וואו, כשכותבים את זה ככה מגלים שלפעמים אפשר להיות סטריאוטיפ מהלך בלי לדעת את זה). נבחרתי להדריך את אחת מקבוצת התיכון באזור תל אביב. וכיאה למאורע כבר פינטזתי איך בכל פעולה מצטרפים עוד ועוד חניכים. כולם מוצאים את המקום שלהם ומתחברים לעצמם ומגיעים לתובנות עמוקות לגבי מי הם.ן ומה משמעות החיים. וכל זה עוד לפני הבגרות בהיסטוריה.
הרצון להתנדב באיגי הגיע מתוך ה"לבד" הזה.
הרעיון של מקום בטוח לבני.ות נוער לדבר, להתלבט, לשתף – היה יותר ממה שידעתי שאפשרי בתור ילד בן 16 שגדל בחדרה. המחשבה על "איך החיים שלי היו נראים אם…" לא הניחה לי. רציתי ליצור לקבוצה שלי את המרחב שלי לא היה בתור ילד. כשאני מסתכל בדיעבד על השנה האחרונה, הרגשתי שבהחלטה אינדיבידואלית לצאת מהארון אני פתאום משתייך לקהילה שאני לא מכיר. שאני חלק ממאבק שהיה ועדיין קיים. ושהומו שלא יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. בהרבה מובנים איגי הייתה הדלת שלי לקהילה הלהט"בית. מצאתי את עצמי לומד מונחים חדשים על מגדר ומיניות, מדבר על פמיניזם, פטריארכיה, ספקטרומים של זהות ואפילו מבקר בארכיון הגאה באוניברסיטת תל אביב. היה לי מגניב ברמות לחשוב על מקום עבורי להכיר חברים.ות להט"בים ולהתעסק בנושאים שמעולם לא חשבתי שיעניינו אותי.
עכשיו תראו, עד לפני שנה הייתי אומר בביטחון שאני וטינאייג'רים לא חברות בכלל יפה שלי. המחשבה להדריך קבוצת תיכוניסטיות.ים נשמעה לי מופרכת – על מה מדברים? ואיך? הסלנג שלי עדכני? אני דור X או Y? יש גם Z? מה בא אחרי? אני אצטרך לפתוח טיקטוק?
תנו לי לעשות רפרנס ליהב מהחיים הסודיים של בני 4: גיליתי שלא. כל סטריאוטיפ שהיה לי על טינאייג'רס התעופף מהחלון. גיליתי חבורה של נערות.ים עם יכולות קבלה, סובלנות ומודעות עצמית הרבה יותר גבוהה ממה שחשבתי. הדהים אותי כמה הפער ענק בינן.ם לבין בר של לפני 10+ שנים. כמה הן מאפשרות לעצמן לחוות ולהתנסות, לקחת סיכונים, להביא את עצמן לידי ביטוי ולא להתפשר על עצמן. ראיתי איך באומץ מדהים הן מתמודדות עם שאלות קיומיות לגבי הזהות שלהן.ם או יוזמות.ים צעדים אקטיביסטיים כדי לתקן ולשפר את המצב הקיים. הבנתי שנפלה בחלקי הזכות להיות חלק מהתהליך האישי של כל אחת ואחד מהן.ם.
שמעתי הרבה ביקורת השנה לגבי מצעד הגאווה.
קולות שלא מסכימים עם האופי של המצעד ("כן אבל למה בחוטינייייי"). קולות שאומרים שבשנת 2022 אין צורך במצעד הגאווה. שבני.ות נוער עוברים שטיפת מוח מגיל צעיר לתרבות להט"בית וש"תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם עושים את זה בבית שלכם". תראו, אני הכי בגישת תחיו ותנו לחיות, אבל המאבק הגאה לא נעלם – הוא עבר טרנספורמציה. החברה שלנו כבר התרגלה להומואים ולסביות (בערך, ובחלק מהמקומות). אבל הקהילה הלהט"בית הרבה יותר רחבה מזה והמאבק לקבלה וזכויות בסיסיות עדיין רחוק מלהסתיים. גדל כאן דור טרנסי וקווירי שפורץ תקרות זכוכית ומערער את הגבולות שהחברה ההטרו-נורמטיבית מציבה, ומצעד הגאווה הוא קרן אור עבור א.נשים על הספקטרום הזה שמרגישים לבד בעולם. אז נכון – בתל אביב אנחנו חוגגות את הלהט"ביות שלנו בגאווה במסיבה ענקית וצבעונית; אבל בירושלים, בנתיבות, בצפת, בבאר שבע ובכל מקום מחוץ לבועה התל-אביבית – המצעד הזה נועד כדי להעביר לכל אחד ואחת את המסר: אנחנו פה, את/ה/ם לא לבד ואפשר לחיות אחרת.
אם משהו כאן עורר בכם סקרנות, או שהרצון להתנדב (בכל מסגרת שהיא!) בוער בכם – קחו המלצה חמה ממני, לכו לעשות את זה. מעטות ההזדמנויות שיש לנו להיות שותפים ושותפות לחיים של אנשים אחרים, ואין סיפוק כמו להרגיש מעורב ומשמעותי דרך עשייה. לחודש הגאווה הקרוב נשאר לי לאחל לכולנו שנמצא בנו את היכולת להכיל את השונה, לבחור לאהוב ולעשות רק את מה שעושה לנו טוב.
