אני לא יודעת כמה מכם מרגישים כמוני. אבל נראה לאחרונה כי מפגש עם אנשים במציאות הפך למאיים ואילו מפגש במרחב הדיגיטלי הפך עם הזמן לאזור הנוחות שלנו. ה״דמויות״ שיצרנו לעצמנו במרחב הדיגיטלי הפכו חשובות יותר ממי שאנחנו בחיים. השיחות העמוקות אליהן אני נכנסת עם אנשים שמעולם לא פגשתי מקבלות מעמד של ממש.
התקופה הנוכחית רק מגבירה את החרדה ממפגש עם המציאות. כי כל מה שנותר לנו בתקופה הזו, הוא המסך. מימד שמשטח ומעמעם הכל. אני יכולה להעביר חוויות ויזואליות וקוליות דרך המדיה הדיגיטלית. אבל אני לא יכולה להעביר את החיים דרך זה. אני רוצה להרגיש אנשים, לגעת, לחבק, להריח ריח גוף, לשמוע אותם מדברים בזמן אמת. אני רוצה לחוות חוויות נטולות טלפונים, אני רוצה לחוות שיחות ארוכות כמו השיחות שלי באינסטגרם. היום אני כבר לא יודעת איך מגשרים על הפער הזה.
השאלה האמיתית היא איך נגמלים? איך אנחנו חוזרים לחיות במציאות ממשית ולא אחת וירטואלית. האם אנחנו בכלל רוצים בזה? או האם אנחנו מסוגלים בכלל לתפקד כחברה בלי זה?
אם הסמים הנפוצים של שנות ה-2000 המוקדמות היו אמפטמינים למיניהם, הסם החזק ביותר בשנת 2020 הוא המדיה הדיגיטלית. אין פה עוררין. זה ממכר יותר מכל דבר שהכרנו. הגענו למצב בו זה מחרפן לשמוע צליל של הודעה, ולא לענות. מחרפן שאין לך את היכולת לחפש משהו שאתה לא יודע בגוגל. זה מחרפן לא לבדוק את ההתראות בפייסבוק, באינסטגרם, בטוויטר. כל הזמן. החיים שלנו השתנו ב-180 מעלות מאז כניסתו של הסמארטפון לעולם. סמארטפון שהביא איתו תאגידים גדולים שבעקיפין מחליטים על סדר היום שלנו ועל צורת החיים שלנו.
רוצים דוגמא? נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ניהל כמעט קדנציה שלמה דרך טוויטר. כל המערכת הפוליטית שינתה את פניה בעקבות זאת. היום הטוויטר ממש מספק אייטמים לגופי החדשות.
הפייסבוק לעומת זאת הוא הבמה שילידי שנות ה-2000 כבר לא מכירים. רובם לא ממש קוראים כך שפייסבוק זה יותר מדי מלל להכיל. אבל פייסבוק היא חלוצת תאגידי הרשתות החברתיות. פייסבוק שינתה את המשחק לכולם. מ במה להיכרות עם אנשים חדשים היא הפכה ליד ימינה של גוגל. ומה לגבי אפליקציות ההיכרויות? מדהים איך פעם אתרי הכרויות נחשבו לדבר עלוב ופתטי והיום אין כמעט רווקים ורווקות ללא אפליקציית היכרויות אחת לפחות. אנשים רבים מכירים דרכן. עם הזמן הגיעה ההבנה שהיום אין ממש דרך אחרת. ואיך אפשר בלי האינסטגרם? הסם הכי מסוכן שהתחיל את כל ההתמכרות. בעקבותיו , אנחנו מרגישים צורך לשתף ולהשקיע כל הזמן במה שקורה וירטואלית. כי פעמים רבות כשאתה לא נוכח וירטואלית, אתה מרגיש כמעט ולא קיים. או מנגד, תופעה נוספת שנוצרה היא שיתוף היתר. אנחנו משתפים בלי סוף! ומשתפים לפעמים בדברים שאפשר היה להשאיר לעצמנו.
אז מה אפשר לעשות ? ואיך אנחנו מצליחים לתקשר במרחב הממשי?
זאת שאלה קשה שמאתגרת אותי כל יום מחדש. אני משתדלת לא להתנוון מול המסך ולהגביל את הזמן בו. עם זאת אני יכולה לפעמים גם לחרוג ולאבד את זה. על מנת להתגבר על בעיות התקשורת במרחב הפיזי אנחנו חייבים להעיז. אנחנו צריכים לייצר מפגשים של ממש ולא רק לומר שניפגש בלי להתכוון. וכשהמפגשים קורים, אם זה אנשים שאנחנו מכירים או אנשים חדשים. יהיה נחמד לעזוב את הטלפון ולתת למפגש להתקיים. לייצר עניין, לשאול שאלות.
הגעתי למסקנה, שאנחנו יותר מידי מפחדים מהשקט. גם כשאנחנו לבד אבל בייחוד במפגש עם אנשים. ואין סיבה לפחד. לשבת בשקט אחד ליד השני זה נוחות. אני חושבת שמה שיכול לעזור לנו במפגש הדייט המביך זה לבוא בלי ציפיות. אבל עם ראש פתוח בניסיון להכיר את הבן אדם. יכול להיות שתצא מהמפגש חברות, יכול להיות קשר קצר, קשר ארוך או אפילו רק סטוץ חפוז. אם אנחנו רוצים לקחת ברצינות את הקשר הממשי על פני הקשר במרחב הדיגיטלי, אנחנו צריכים להתעקש על שיחות בטלפון עם האנשים שאנחנו רוצים בקשר הדוק איתם. כי זה הכי קרוב למציאות. ושוב, זאת עדיין לא המציאות. קשר חזק, יחזיק מעמד רק אם תהייה לו אחיזה בחיים עצמם, הוא יהיה מורכב ממפגשים פיזיים ולא רק משיחות עומק וירטואליות.
והדבר המרכזי הוא הרצון לחיות את החיים שבחוץ. הרצון להשקיע בהם בלי הצורך התמידי שהטלפון יהיה לצידי בכל רגע נתון. ברגע שנעריך את הרגעים האלו בחיים, נוכל להעריך את המרחב הממשי ואת כל היופי והצבע שבו. נכון הוא לפעמים מפחיד וקשה אבל יש בו כל כך הרבה קסם. כי הוא הכל קורה מול העיניים שלי, היופי, הכיעור, השנאה, האהבה, העצבים, הצחוק, הרגש. ואני סוף סוף חיה.
