אלה ואני נפגשות בשעת בין ערביים בשכונת פלורנטין בלוקיישן שהיא בחרה. נחשפתי אליה לראשונה בעקבות פרסומי תערוכת היחידה שהציגה במרץ האחרון. משהו בה תפס אותי ממבט ראשון. אז עוד לא ידעתי לומר מה היה הדבר אך היום לאחר שנפגשנו פנים מול פנים אני יודעת בדיוק מהו.
אלה טאוב היא אמנית ישראלית ממוצא רוסי, בגיל 5 עלתה לארץ עם משפחתה מסנט פטרסבורג, בעקבות חיפושיה של אמה אחר אביה (סבה של אלה). אביה של אלה שלא הסתגל למעבר חזר לרוסיה ואימה נשארה בארץ יחד איתה ועם אחותה.
בגיל 15 עזבה את הבית, "ברגע שיצאתי מהבית התנתקתי מהמשפחה. נשארתי בקשר רק עם הדודים שלי מהצפון הרחוק והם פתחו את הבית שלהם עבורי באותה תקופה ועד היום. המקום שלהם שנקרא 'נשימאיה' מזמין ומזמן א.נשים מכל הארץ ללמוד תרפיה באמנות, הילינג, תרגול מודעות, יש שם נשים מטפלות, נשים הוליסטיות זה ממש מין אשרם של נשים."
בין החיים האורבניים של תל אביב למרחבים של הגליל העליון אלה חיה. כל כמה חודשים הייתה נוסעת לדודים לתרגל אמנות רחוק מהרעש של העיר ואז חוזרת אליה שוב. בגיל 21 עשתה את השינוי המהותי שמסתמן כצעדים הראשונים בדרך לאישה שיושבת לפניי היום,
"עד גיל 21 הייתי עובדת בחיי הלילה בעיר, הבנתי שאם לא אעשה שינוי אני לא אצא משם כי זו עבודה סופר ממכרת. אז הלכתי לבנק ולקחתי הלוואה של 10,000 ₪ מצאתי סטודיו מעל איזו גלריה ביפו ומאותו יום אמרתי זהו, אני אמנית." היא אומרת בחיוך, "אנשים אמרו לי מה זאת אומרת אמנית? אבל מה תעשי? וממה תתפרנסי? חשבתי לעצמי במה אני טובה ואמרתי 'טוב אני אעשה שיעורי ציור פרטיים' וכך היה. עשיתי את האמנות שלי ותוך כדי לימדתי ציור ופיסול מודל בעירום אפילו שבזמנו לא ידעתי לפסל בעצמי אבל ידעתי ללמד והאמנתי שאצליח."
אז בעצם התחלת מציור?
"כן, מציור ואחר כך פיסול אבל זה לא משנה כי אני יוצרת מכל חומר קיים. מאבנים, מעלים, מדברים ברחוב. נכון זה ברור שאם את אמנית תלכי לחנות האמנות הקרובה ותקני צבעים? אז לי לא, גדלתי אחרת. הייתי מוצאת דברים ברחוב ומציירת עליהם. וכך גם היום, המודלים שלי עשויים מפסולת שאני מוצאת או משאריות הבדים שחברות מעצבות שלי שנותנות לי. מהם למשל אני יוצרת את הפסלים הגדולים. הכל למדתי ועשיתי לבד מאז שאני ילדה מאוד קטנה. זו הייתה הבריחה שלי. מה שלא היה לי יצרתי."
בנובמבר 2021, אלה טאוב סיימה מערכת יחסים עם הגבר אליו הייתה מאורסת אחרי 4 שנות זוגיות. היא הייתה בטוחה שהכל ורוד והאהבה פורחת אבל הסביבה שלה חשבה אחרת. 'לפעמים כל מה שאדם צריך הוא אדם קרוב אחר שיראה אותו באמת' היא אומרת לי בין השורות.
כשהחליטה שהיא מפרקת את הבית, היא שלחה הודעות בקבוצות התלמידים שלה וביקשה שיסייעו לה בתהליך. לאחר הפרידה פילנתרופ שעקב אחר האמנות שלה הגיע עם הצעה לפתוח בית אמנים משותף ואלה קיבלה סטודיו במימון מלא בבניין לשימור ברחוב הרצל בת"א,
"במשך חמישה חודשים הסתגרתי שם ויצרתי מודלים, עשיתי את מה שאני יודעת הכי טוב ומה שעברתי היווה השראה לכל יצירה. לא הייתה תמיכה כלכלית, חשבון הבנק שלי היה ריק, כל פעם שהיו שואלים אותי הייתי אומרת 'הבנק שלי מלא בחלומות' חלומות שיתורגמו לכסף אבל כרגע הם עוד חלומות. אחרי שיצרתי מספיק עבודות פניתי לחבר יקר ואמרתי לו 'אני רוצה לעשות תערוכה, פאק איט אין לי באמת כסף להשקיע אין לי במי להיעזר אבל אעשה את זה בכל זאת.'"
במרץ נולדה התערוכה שנקראה 'ויצאת לחופשי' המציגה את היציאה אל האור מכל התקופה שעברה עד אותו רגע.
"לא היה לי אכפת מהמכירה כמו שרציתי לומר לנשים שיגיעו ביום האישה 'היי, גם אני הייתי איפה שאתן נמצאות, לא התחלתי ככה'. ובאותו רגע הבנתי משהו שהזניק את האמנות שלי ואותי כאדם. הבנתי שכל מערכת יחסים לא טובה שהייתי בה היא שיקוף של מערכת היחסים הלא טובה שלי עם עצמי. איך אני יכולה לצפות שיאהבו או יסתכלו עליי בצורה מסוימת אם אני לא רואה את עצמי בצורה הזו? לעשות סמים, סקס עם זרים, לאכול לא בריא, זו בטוח לא אהבה עצמית."
לטובת התערוכה היא הביאה את המורה שלה מהחטיבה ששימשה כאוצרת. חברה גלריסטית שתמכור. חבר שיצר עבורה תוכנית כלכלית אסטרטגית ומעצבת גרפית מניו יורק שהייתה אחראית על הקמפיין הפרסומי ברשתות. ללא עלות וללא תמורה מראש, כל אלו נרתמו מסיבה אחת; אמונה בחזון האומנותי של אלה.
"לפני התערוכה אמרתי למורה שלי 'וואו אני כל כך מקווה לכסות את העלויות, שאמכור לפחות ארבע עבודות.' בסוף, ערב אחד התפרס לסוף שבוע שלם, הגיעו 2000 אנשים מכל הארץ וקנו 120 עבודות. את כל העבודות שלי ממהלך החיים כאמנית יוצרת. הגלריסטית שהבאתי לא עמדה בקצב. ואני הסתובבתי שם בין העבודות ורואה מדבקה אדומה מדבקה אדומה סולד סולד, אנשים רבים על העבודות ואני בשוק."
וואו ממש סיפור סינדרלה.
"הכי. זה התעלה מעל כל הציפיות. פתאום יש לי כסף משלי, אני יכולה לחשוב עצמאית, הפכתי להיות מבוקשת וקיבלתי הצעות מגלריות נחשבות מאוד בעיר. בדיוק עכשיו עבודה שנמכרה בתערוכה נמכרה מחדש לגלריה בנמל ת"א ב-30 אלף שקל."
ומה קורה בעקבות ההצלחה הזו?
"אחרי התערוכה אמא שלי ניסתה לחדש איתי את הקשר, היא שלחה לי מכתבים לאורך השנים שאפילו לא פתחתי. כל כך כעסתי עליה ותמיד האשמתי אותה על האמא שלא הייתה עבורי במקום לראות את האישה שהיא בפני עצמה. כך יצרתי את העבודה 'מכתב לבתי.'
כשהיא התקשרה היא אמרה לי 'אלה אני רוצה להיות אמא שלך.' ועניתי לה אוקיי, אני רוצה ללמוד אמנות בברלין את תממני לי? והתשובה הייתה כן. אני חושבת שכאן הייתה נקודת המפנה של היחסים שלנו. שלחתי בקשה לתכנית שהות אמן במדינה זרה ואמא שלי שילמה את שלושת החודשים הראשונים. אחרי שלושה חודשים הייתי אמורה לצאת מברלין לשלושה חודשים נוספים תוך כדי שאני בקשר עם עורך דין להוצאת ויזת אמן. הם ביקשו מסמכי בנק ושישה מכתבי המלצות של ערבים מקומיים, אני הבאתי להם 16."
כל עבודותיה מתמקדות בדמויות נשיות, נשים בכל הצבעים, בכל הגדלים ובכל הצורות אותן היא מכנה 'פיגורינות' והן מהוות מעין שיקוף של כל אישה באשר היא מול האישה שהיא רואה מולה. "מטבענו אנחנו תמיד משוות את עצמנו לנשים אחרות, לאמא, לאחות, לחברה, לעוברת אורח ברחוב, לאישה שהייתי רוצה להיות. זה בדיוק מה שהפיגורינות מייצגות."
כשאלה טאוב מתיישבת מולי בבית הקפה הקטן בפלורנטין היא לבושה שחור מכף רגל ועד ראש. חצאית עם שסע שסגור בסיכות ביטחון. גופייה משוחררת ומעליה קימונו ארוך שחור גם הוא. מגפיי טרקטור וגרביים עד הברך. היא נינוחה ומחוברת לעצמה. יכול להיות שמדובר באופוריה שאופפת אותה מקו החיים של ברלין-תל אביב. ואולי זו אני שרואה בה את עצמי בגלגול הקודם של חיי.
איך את מצליחה להסביר את עצמך במדינה זרה?
"אנשים מגיעים אליי דרך האמנות. אני פוגשת אותם במועדונים ויום למחרת הם באים לעזור לי בסטודיו. אני מציירת גרפיטי ברחבי הערים גם בתל אביב וגם בברלין. אני מקשקשת על קירות כל הזמן, במועדונים, בתחנות רכבת, לפעמים תופסים אותי ומשחררים ישר כי אוהבים את היצירה. אני יכולה לחזור שבוע אחרי ולראות שהשאירו את הציור על הקיר בדיוק כמו שהוא"
זה מדרבן להמשיך בדרך שלך.
"מבחינתי אני אמנית שונה מאמנים אחרים שאני מכירה. יש אמנים שמצליחים יותר ממני אבל השאלה בסוף היום היא 'מה המסר שלך?' כי יצירה טובה באשר היא לא מספיקה.
אני מאמינה שאמנים צריכים לשנות את העולם. יש תנועה שנקראת ארטיוויזם, שהם אמנים אקטיביסטים. אמנים שהאמנות שלהם היא למען מטרה כלשהי. לדוגמא, עכשיו אני עובדת על פרויקט שכל מטרתו היא להפוך את חיי הלילה בעיר למקום בטוח יותר עבור נשים. אני לא רוצה שקל, אני רוצה שהבנות הצעירות שיוצאות יהיו בטוחות. וכרגע מה שקורה שם זה ההפך הגמור. נפגעתי מלא הוטרדתי מלא ואני לא מוכנה להיות הבחורה הזאת. האמנית הזאת שיושבת בנוחות בסטודיו שלה בברלין, עושה יצירות או מתאמת פגישות ובלה בלה. זה לא מעניין אני רוצה מעבר. ויותר מזה אני מאמינה שהשפע הכלכלי נמצא איפה שהאמונה שלי נמצאת. ואם אני אשקיע את האנרגיה במקום הנכון אז התמורה תהיה גדולה יותר, רוחנית וגשמית."
מקסים וחשוב. אם ככה למה דווקא ברלין?
"הגעתי לשם המון פעמים עם בן הזוג שלי לשעבר ובכל פעם הרגשתי בית. משהו באנשים, בפתיחות ובקבלה שיש שם, בלי שיפוטיות, בלי ביקורתיות. היופי שם הוא שכל אדם שהולך ברחוב הוא מאוד מאוד עצמו. בישראל לעומת זאת כולם מעתיקים אחד מהשני, אין ייחודיות. תסתכלי על הגברים הישראלים, כולם עם טי שירט וג'ינס. וזה לא רק הלבוש, זה גם השיער. וזו לא רק התספורת אלא העובדה שכולם אותו פאקינג שיט הם מנסים להיות הגברים שלימדו אותם להיות בצבא. חזקים וחסונים למראית עין אבל מה קורה בפנים?"
אני חושבת שהרבה מאיתנו סוחבים איזושהי דמות שהיא לווא דווקא מי שאנחנו באמת.
"נכון. פה נכנסת 'ירושת הדורות'. הדבר הזה שאנחנו לוקחים ממי שחינך אותנו, מההורים, מהחברה. אני סחבתי את הדמות הזו שהיא אמא שלי. יצרתי עבודה מלאת חבלים הקשורים אחד בשני ומדמים את חבל הטבור. הדרך היחידה שלי להשתחרר הייתה לחתוך את החבל, עם זאת החיבור לשורשים הוא הכרחי. כשנתתי לה להתקרב אליי בעצם התקרבתי יותר אל עצמי. יש לי הרבה מראות בחיים. זה מזכיר לי את חלי ראובן שכתבה 'ספרי לי אמא איפה את נגמרת ואיפה אני מתחילה' איפה הקול שלך ונגמר ואיפה הקול שלי מתחיל."
ואיפה הקול שלך מתחיל?
"זו פעם ראשונה בחיים שאני לומדת להיות לבד. לומדת את הקצב שלי, מה אני אוהבת, אני בוחרת להיות האישה שאני כל יום מחדש. לא מתוך אילוץ של החברה, אלא מתוך העצמאות שלי. הדבר הגדול הבא הוא התערוכה שאציג בארץ במרץ הקרוב, שוב ביום האישה הבינלאומי. הפעם היא תהיה בנושא לידה מחדש וזה הולך להיות מטורף."
