החודש התחלתי עבודה חדשה. אני בת 20, אז יש לציין שזו העבודה הראשונה שלי אי פעם (להוציא בייביסיטר ומלצרות). יום ראשון בבוקר, אני באוטובוס באיילון. מסתכלת על גורדי השחקים של תל אביב, הכל אפור אבל איכשהו לא מדכא. זה מפתיע גם אותי, כי אני בדרך כלל יושבת באוטובוסים עם רסטינג ביץ' פייס. אוזניות, משקפי שמש ומגלמת את האנטיתזה של הבחורה שאוהבת את החיים שלה. בחצי שנה מאז השחרור למדתי שאפשר להיות בעבודה כשאת בחופש, ואפשר להיות בחופש כשאת עובדת – והכל בראש.
קצת אחורה – השתחררתי מהצבא והרגשתי, כמו כולם, שאני חייבת חופש.
נתתי לעצמי חצי שנה בערך מסוף השירות להיות בחופש מוחלט – וזו היתה כנראה התקופה הכי טוב בחיים שלי. לטייל, להתאהב, ללמוד, לתרגל וגם בפעם הראשונה אי פעם – לא לעשות כלום. הייתי הכי שלווה שהייתי בחיים. אבל מתישהו להיות המלצרית הטובה ביותר במסעדה הרגיש לא מספיק. לא הרגשתי שיש לי משמעות אמיתית כשאני קמה בבוקר, ועם כמה שנהנתי מהחופש, התחלתי להשתעמם.
הבנתי שאני צריכה לצאת מאזור הנוחות. החלטתי לחפש עבודה של גדולים. עיצבתי קורות חיים בקנבה, גיהצתי מכופתרת לבנה ושיננתי את התכונות הרעות שלי. הראיון עבודה הראשון שלי היה משמעותי מאוד עבורי. נתחיל מהסוף – לא הלכתי על המשרה. אבל חזרה להתחלה – נכנסתי לראיון הכי עצמי שהייתי. יותר עצמי משהייתי בחיים, יותר ברורה לעצמי ולאחרים ואפילו לא הייתי לחוצה. אני בטוחה שאם לא הייתי לוקחת קצת מרווח בין השחרור לראיון הזה הייתי מגיעה אליו אחרת.
חופש זו תחושה מדהימה, והיא לא בהכרח חוסר מעש. גיליתי שהאיזון שהגעתי אליו אחרי התקופה הזו בה כביכול הייתי בחופש בלבד, הוא תוצאה של הרבה עבודה עצמית- לאהוב את עצמי, להקשיב לעצמי ולהיות סבלנית לעצמי.
פסט-פורוורד, אני עובדת עכשיו באחת מיני המשרות אליהן התראיינתי. החיים השתנו 180 מעלות ממה שהיו לפני חודש, ואני הצבתי לעצמי מטרה לא לאבד את תחושת החופש שהיתה לי דאז, ולנסות להמשיך להנות ולהתפתח בכל יום. לא רוצה להישאב לבאסה, לא להישאב לניין טו פייב כזה של דיכאון.
מסתבר שלקחתי על עצמי אתגר.
בחודשים הספורים מאז השחרור ביקרתי בשלוש מדינות שונות, ראיתי חופים מדהימים ופגשתי אנשים, יצרתי ונחתי וחוויתי ובכל יום בחרתי לעצמי איך הוא הולך להיראות – אבל זה היה קל. כי לא הייתה לי שגרה. בסיום השבוע הראשון לעבודה, בו הייתי צריכה להרגיל את עצמי מללכת לישון בשש בבוקר ל…לקום בשש בבוקר. הרגשתי ניצוץ קטן של קלסטרופוביה, והייתי חייבת לכבות אותו מיידית לפני שיהפוך לאש. בסוף אותו שבוע החלטתי לסדר מחדש את העדיפויות של
חופש מתחיל בשאלה – מה אני רוצה? מה חשוב לי? להיות חופשיה זה להיות אחראית על החיים שלי. זה דורש מפגש יומיומי עם הרצון שלי ולקחת אותו ברצינות מוחלטת, אפילו להתחייב אליו. חופש זה לא בהכרח לחיות בכאן ועכשיו, זה גם דורש עבודה ותכנון קדימה כדי להשיג את מה שאני רוצה.
אז כתבתי את מה שחשוב לי – חשוב לי להכניס תנועה ביום יום, החלטתי לקום אפילו קצת יותר מוקדם ולהתאמן. היה לי חשוב להכניס מפגשים חברתיים, אז קבעתי כמה מהם מראש לשבוע. היה לי גם חשוב להשקיע בהופעה שלי, אז בחרתי בגדים מראש. להזין את עצמי, אז ארזתי ארוחות בקופסאות וצנצנות. יום חמישי לאחר מכן – גם לסופ"ש הזה הגעתי קצת מותשת, אבל הפעם הרגשתי קצת יותר חופשיה. הייתי גאה בעצמי ששילבתי השבוע את כל מה שרציתי לשלב ודאגתי לעצמי. זה גרם לי להרגיש שאני יכולה לסמוך על עצמי כי אני עומדת ביעדים שהצבתי לי. אפילו הכי קטנים ומטומטמים שהם יכולים להיות. בשבוע הקודם אמנם הייתי תשושה אבל הרגשתי ריקנות. השבוע הזה הספקתי לעשות דברים שטוענים אותי, בין היתר לבלות זמן עם אנשים שאני אוהבת מאוד ולסיים ספר שהיה לי על המדף כבר כמה חודשים.
לפעמים כשדיברתי עם עצמי הייתי צריכה לזכור שאני בטרנספורמציה מ"יאללה מאמי לכי לישון כדי שהיום הזה ייגמר" ל"את חמודה ומתוקה שסידרת את המיטה לפני שעזבת לעבודה". היה כיף להרגיש ששירה של העבר בחרה לדאוג לשירה של העתיד. וששירה של ההווה בוחרת להרגיש טוב – וככה אני רוצה להרגיש כל הזמן.
יחד עם זאת, אנחנו כל הזמן בתהליך.
בשבוע טוב יש ימים בהם את לא מתאפרת, את מתחילה את הבוקר עם קפה שחור וסיגריה ורואה חתונמי במקום לקרוא. הרבה מזה זה עניין של איזון ושל סליחה לעצמי. דבר שלמדתי לעשות כשהייתי בחופש. גם שקצת כאב לי והיה לי קשה (כי לפעמים קצת כואב וקשה) הזכרתי לעצמי אז ואני מזכירה לעצמי בכל בוקר – שהכל בראש. אנחנו יוצרים את המציאות שלנו לעצמנו. כל יום הוא הזדמנות להחליט איך החיים שלי הולכים להראות. יש בזה משהו מאוד מפחיד ואפילו קצת משתק, כי עליי מוחלטת האחריות הבלעדית לחיים שלי. החל ממה אני לובשת בבוקר ועד לעבודה שבחרתי, הכל שלי, הכל אני.
האחריות האבסולוטית הזו יכולה להיות קצת מאיימת. כשהיא מתחילה לאיים, צריך לזכור ששום דבר הוא לא קבוע ושאנחנו משתנים כל הזמן. אנחנו צריכות למצוא זמן לפרגן לעצמנו ולסלוח לעצמנו על הכל. לדעת שיש ימים מבאסים כי הם פשוט קיימים, אם לא הלך אז לא הלך וילך מחר.
גם בשביל חופש צריך לעבוד, לעבוד בראש, או באמת לעבוד ולתכנן את הזמן, את התקציב, את המטלות. אפשר להיות בחופש גם בקצב של 30 קמ"ש וגם ב-100 קמ"ש. הכל זה עניין של איזון – לקחת שליטה על היום שלך ועל האנרגיה שלך תוך סליחה, סבלנות, הקשבה ואהבה אמיתית לעצמך, זו תחושת החופש האמיתית, בכל מקום בו את נמצאת.
