עמית ברמן בן ה-28, הוא בן אדם מלא בניגודים. במבט בדף האינסטגרם הצבעוני והתשוקתי שלו, אי אפשר להסיק כמה הוא בעצם רציונלי. מציוריו וצילומיו האינטימיים והחשופים, לא ניתן להבין עד כמה הוא מתרגל קבלה עצמית. ראיון עם הצלם והצייר שעושה הכל מהבטן, אבל מפעיל את הראש שעות נוספות.
"רציתי בכלל להיות אדריכל. קראתי את 'כמעיין המתגבר' לפחות 3 פעמים ונתפסתי על ניו יורק. בעבודתי כדייל אוויר הייתי מסתובב עם סקצ' בוק לכל מקום בעולם. חיפשתי זמן לבד עם הבניינים. הייתי משרטט אותם, רישומים מינימליסטיים ועדינים, מעביר ככה שעות. הייתי מאוד מחושב, ואחרי שקלול של כל הנתונים נרשמתי ללימודים במילאנו. כשהגעתי לאיטליה, למרות שעל הנייר הכל היה שם, הרגשתי שמשהו לא נכון. זה הגיע מבפנים. קיבלתי לזה אישור מבחוץ."
זמן קצר אחרי שהתמקם באיטליה, היא הפכה לאחד מהקורבנות הקשים ביותר של הקורונה. "המציאות היתה דיסטופית, זה היה די דרמטי. הרגשנו שזה באמת סוף העולם. אני באמת האמנתי שכל מה שהיה לפני זה, נגמר, ורציתי לצלול עמוק לזכרונות שלי. החלטתי שאני רוצה להפסיק לשרטט ולחזור לצייר, בשביל עצמי. היו לי הרבה ספרי אמנות ויום אחד, הסתכלתי על ספר של מטיס, הוא דחף אותי לקנבס, שעד אותו הרגע לא נגעתי בו מעולם."
מטיס? די רחוק משרטוטים של אדריכל.
"נכון. היה לי קשה להיכנס למקום החשוף והחופשי הזה, זה קרה לאט." בסקצ'בוק ישן של עמית, אפשר לראות את התהליך שהוא עבר על הנייר – מקווים ישרים לתנועה חופשית, פתאום עוד צבע, פתאום עוד גוף. זה התחיל גולמי וחסר ביטחון, ראשוני ומהסס, אבל אחרי כמה דפים, אפשר כבר לראות את הסגנון של היום.
"בהדרגה נפתחתי לחופש של תנועה ועיסוק בפרופורציות לא מדויקות שמאפשרות להביע את עצמי באופן לא מחייב. התחלתי תהליך של להיות פחות ביקורתי כלפי עצמי. זה בא לידי ביטוי ביצירה, שאי אפשר לנתק אותה מהתהליך שעברתי בעצמי באותה תקופה".
ביצירה שחלק גדול ממנה, מתעסק בעצם בגוף?
"עברתי תהליך אקטיבי של קבלה עצמית. אני חושב שכולם באיזשהו שלב, אבל אני יכול לדבר רק על עצמי. אני בטוח שמי שיקרא את זה ירים גבה, כי אני משתף את עצמי הרבה. זה התחיל עוד כשהייתי צעיר, וגבר אחרי פרידה שעברתי קצת אחרי שהתחיל הסגר. משם עשיתי עבודה קצת יותר עמוקה – להסתכל על עצמי, לאהוב את עצמי ולתת לעצמי מקום. יש לי יחסי אהבה – שנאה עם ציורי הגוף שלי. אני לפעמים חושש שאני מתעסק במשהו שהוא זול, גוף, עם זאת, זה לא בשביל למכור – אני באמת מתעסק בזה עם עצמי. זו האמת שלי. ככה אני מרגיש וזה מה שאני כרגע עובר, יכול להיות שגם אמשיך לעבור."
נשמע שאתה בתקשורת די תמידית עם הבפנים שלך. כלומר, כבר עברת לארץ אחרת, התחלת ללמוד, כבר היתה לך דירה, והחלטת לעזוב את זה כי זה מה שהרגשת.
"אני מרגיש שאני לא יכול להתנגד לדחפים שלי. גם תמיד הייתי מתמודד עם בעיות קשב וריכוז די חמורות, קשה לי לשבת. אני מרגיש צורך בוער ליצור, אז אני מוציא את זה. אז אני משתדל לתעל את התקשורת הזאת עם האינטואיציות שלי. אני בן אדם מאוד אמוציונלי. אבל גם מאוד רציונלי."
איך זה מתיישב אחד עם השני?
"אני צריך ללכת למומחה ולשאול אותו." הוא צוחק. "קורה בתוכי הרבה, אבל אני גם מאוד זהיר. אני משתדל לשמור על עצמי, ולפרוק בצורה מסודרת."
זה נשמע כאילו מה שהוביל אותך לכאן היה די טבעי. לכן זה מוזר כשאתה אומר שאתה בן אדם רציונלי כי אני לא רואה איפה היתה כאן חשיבה, זה מרגיש כאילו פשוט זרמת עם מה שקרה.
"אני חושב שאני נע מתוך חשיבה שהיא – איך אני עושה את הדבר שהוא התשוקה שלי. אני לא מתכנן רחוק. אלא אני מתכנן כדי לעשות מה שאני מרגיש שהוא נכון, ומה שאני אוהב." וזה מה שהוא עשה. חזר לארץ, ועשה אומנות. צילום, ציור, עיצוב גרפי, ניהול גלריה. הוא התחיל למכור את העבודות שלו למקומות שונים בעולם. מהר מאוד הוא התמקם בחזרה, והדירה בתל אביב הפכה לסטודיו מאולתר. "חזרתי עם דרייב. איטליה איפשרה לי לראות תשוקה, יופי אלגנטיות ורומנטיקה בכמעט כל דבר."
שזה נראה לי די עבודה. אם האומנות שלך היא להסתכל על דברים יומיומיים במילים גדולות ויפות כמו שתיארת, זו לא דרך הסתכלות שאתה צריך לתחזק?
"זה קורה לי בטבעי. אני לא מחפש "מה יהיה יפה", גם בתקופות קשות ועמוסות אני רואה יופי בתנועות או בקומפוזיציות. מה שכן, אני אוהב לתעד מסעות. בכל פעם כשאני יוצא, אני נטען מחדש. זה נותן לי דלק ליצור. אני אוהב ליצור גם אחריהם, את התחושות שהם השאירו אצלי. ההסתכלות אחורה. גם בצילום זה ככה, כמו איזושהי מציצנות לעבר, אני אוהב את הפרספקטיבה של הרואה – ואינו נראה."
אז איך נראה תהליך היצירה?
"זה מאוד אינטואטיבי. בצילום לדוגמה, כשזה לא מסחרי, אני לא כל כך עובד עם רפרנסים במודע. אני לא מסתכל על תמונות ואומר "אני רוצה כמו זה". אני כנראה מסתמך על רפרנסים מהתת מודע. פחות חושב על "איך זה אמור להיראות" אלא "מה אני רוצה להעביר". לפעמים אני מבין את זה קצת לפני, לפעמים תוך כדי העשייה. בציור, אני ניגש מתוך צילום שלי או מהתבוננות. אני יושב בסטודיו שלי, מרגיש מה אני רוצה שהאימג' שאני מצייר יעביר. אני מצייר מתוך רגש – אם יש 'פריים' שמעורר אצלי משהו, אני מתבונן בה, סופג את הרגש ומבין את הקומפוזיציה הכללית. ואז מתנתק ממנה. אני מתחיל לזוז על הקנבס, לערבב צבעים, אני לא נצמד לריאליזם, ופשוט זורם עם זה. לפעמים זה נגמר בסשן אחד של כמה שעות עבודה ולפעמים זה תהליך של שנתיים."
העבודה שלקחה לעמית ברמן שנתיים היא פורטרט עצמי שממש לאחרונה הושלם, ומיד נמכר ללונדון. "זה ציור מלא כנות ולא הייתי מוכן להתמודד איתו עדיין, הייתי צריך את הזמן שלי. עכשיו זה מוכן."
בעת קיום הראיון, הפורטרט עוד היה תלוי מאחורינו, יחד עם עוד המון אחרים. הציורים זוהרים מצבעים, מרגש ומהתאורה המושלמת שנראית מתוכננת, אבל היא בעצם אור שמש בתזמון מקרי אך נכון. חוץ ממנה, הסטודיו של עמית אכן מתוכנן להשרות אטמוספירת יצירה – בוסה נובה, דיפיוזר עם שמן לבנדר, מקינטה חמה. "זה די טקסי" הוא צוחק כשהוא מוזג את הקפה. "אני משתדל לשמור על סדר יום קבוע עד שאני מתיישב מול הקנבס".
סדרה שתפסה את עיניי היא סדרת ציורים בשם "my insecurities will lead nowhere" . עמית ברמן
חשבת על השם שלה לפני שהתחלת לצייר אותה?
"אני לא חושב על השמות של היצירות שלי לפני. אני יוצר בתוך רגע מסוים, וכשאני נותן לה שם אני בדרך כלל ברגע אחר. השם ניתן מתוך הפרספקטיבה של ההווה, לאיזה מקום אני לוקח את זה עכשיו, ולא איך הרגשתי כשעשית את זה. הייתי חושב הרבה, אני קצת עדיין, על הבחוץ. על מה יגידו. רציתי לחפור בעיסוק הזה, להבין אותו ולהוציא את התחושות שהוא גורם בי. זה היה רק בשביל עצמי. בכלל לא האמנתי שאשתף את הסדרה הזו, כי היא כל כך פרובוקטיבית וחשופה. יחסית למה שקורה בחוץ, זה כלום, היא לא. אבל היה לי ממש קשה. הטכניקה שלה גם כן שונה מעבודות אחרות. אני עובד כאן עם מקלות שמן ולא עם מכחולים."
זה נראה כאילו רוב היצירות שלך לא נועדו להיות פומביות. בסדרה הזו, הטלפון עומד בינך לבין העולם. איך אתה בכל זאת משתף דרכו?
אני במצב די מורכב עם האינסטגרם. אני די אסיר תודה לפלטפורמה הזאת, בזכותה אני איפה שאני היום. הרבה פעמים אנחנו יוצרים בשביל שיראו אותנו שם, ואני באמת מנסה להימנע מזה. אני מנסה להיות הכי אותנטי שאני יכול, אני מאוד שם, אבל אני עדיין מאוד קנאי לחלקים מסוימים. לדוגמה, הציור של הפנים שלי. הן מסתכלות אל הצופה, ישירות, וזה מאוד קשה לי. אבל דווקא כשאני מזהה שזה קשה לי, אני סוג של "מתרגל" שחרור, ומוציא אותו לעולם."
אז כשהתחלת לצייר את הסדרה הזו, זו היתה מטרה רחוקה שרצית להגיע אליה, או משהו שכבר הפנמת ורצית להנציח?
"הרגשתי שאחרי הסדרה כן התקדמתי למקום יותר משוחרר. זה לא תמיד מול הצופים, אלא מה אני מוכן להוציא על הקנבס. אפשר לראות בעבודות אחרי, יותר שחרור, יותר צבע, יותר חיות. בנסיעה האחרונה שלי לאיטליה התחלתי לעבוד עם צבעי פסטל, מה שלא עשיתי מעולם. עבדתי עם יותר תעוזה, יותר חופש. אני רוצה להתנתק מהפחד, לאפשר לעצמי יותר. זה לא קו ליניארי, אני מתמודד עם זה כל הזמן. לוקח את זה לכיוונים שונים. אבל זאת תמיד המטרה."
מזמינה אתכם לעקוב אחרי הצייר והצלם עמית ברמן בעמוד האינסטגרם שלו.
