הסיפור המשפחתי שהכי זכור לי מילדות זה סיפור החתונה של ההורים שלי. מה שהם עשו עם כל הכסף שהם קיבלו כמתנה ליום נישואיהם, ליתר דיוק. השנה הייתה 1993, שנתיים לאחר שמיכאיל גורבצ'וב התפטר מתפקידו, דגל ברית המועצות הורד וזו חדלה מלהתקיים. מה הם עשו עם הכסף? קנו זוג משקפי שמש לאמא, והם אפילו לא היו כאלה יפים. את הסיפור הזה היו מספרים כבדיחה, הרי ציניות היא בגדר שפה שניה ל"רוסים". על אף שנולדתי באוקראינה, בישראל לנצח אהיה רוסיה.
משקפי השמש של אמא היו עבורי כסימבול לחיים של חוסר יציבות, היפר-אינפלציה (בערך כמו עכשיו) ובעיקר, אי אמון בממשל. השלכות למצב שבו מפקידים בו את הכוח מתוך אמונה רומנטית בעקרון השוויון הקומוניסטי של מרקס. חיים שבהם כולם עניים, חלק יותר וחלק פחות, ההישרדות היא באמצעות סחר חליפין וקומבינות מתחת לשולחן ועזרה למקורבים. הרי אם לא היו לך קשרים, סביר להניח שלא היית שורד בסיסטם הסובייטי. עולם שבו נעמדים בתור מחוץ לחנות כי הגיעה סחורה חדשה, מבלי לדעת איזו, עד שזה משתבלל מעבר לשני רחובות. הסצנה מהסרט "מוסקבה על ההאדסון" בכיכובו של רובין וויליאמס מציירת את זה באופן המצחיק העצוב ביותר. עולם שבו היית סגור בתוך כלוב אשר סיפרו לך שעשוי מזהב כי אחרי רוסיה הצארית כולם שווים, ללא מעמדות, ללא דת וכי כעת כל היותך היא המדינה. הכלוב סגור ולא ניתן לצאת ממנו, הרי אחרת זו בגידה. אם השנה היתה 1970, הייתי נשלחת לגולג על המילים האלה.
על אף שעליתי לארץ בגיל שנתיים, הסיפור המשפחתי הותיר עליי צלקות בדומה לדור שני או שלישי לניצולי שואה.
הפולקלור הפרטי שלי הביא אותי להבנות מציאות של יציבות עבור עצמי, קריירה מוסדית מובנית, חברויות יציבות מגיל שש ומערכת יחסים רעילה שנמשכה קרוב לעשור. למעשה, חוויית העולם שלי היתה חוויה של הישרדות והפכתי להיות השורדת הכי טובה שתוכלו למצוא. במהלך הלימודים לתואר השני בפסיכולוגיה, אשר היה תובעני כשלעצמו, עשיתי שנת פרקטיקום שזו עבודה בחינם ובנוסף לכל החגיגה הזו, גם עבדתי בשלוש עבודות והתגוררתי בעיר הכי יקרה בעולם, AKA תל אביב. חיי העבדות הללו שלקחתי בהם חלק, הביאו לסבל נפשי ופיזי עמוק ביותר. אך בתור בת לעולים, ה-currency שלי בעולם היה הסבל שלי. כלומר, אם אני סובלת סימן שאני עושה משהו נכון. איפשהו עמוק בלב התגאיתי בכך שאני נקרעת בין מיליון עבודות, לומדת ועובדת בלילות ובסופשים, שבעה ימים בשבוע. כחשבתי לעזוב את אחת העבודות ידיי רעדו ועיניי התמלאו דמעות. כשהתקשרתי לאמא שלי לספר לה שאני פשוט לא יכולה יותר. הרגשתי כישלון. כאילו אני מוותרת לעצמי כשבפועל זה היה הדבר הנכון לעשות.
בסוף השבוע האחרון, השתבללתי על הספה והתעלמתי מכל המשימות שעליי להשלים תוך הלקאה עצמית כמובן.
למרות שאני בזה לנטפליקס, כשראיתי את הכרזה לסדרה "להמציא את אנה" נזכרתי שלפני כמה שנים הכרתי אודות הסיפור הזה בתור חוקרת YouTube מדופלמת. אמנם לא התרשמתי מהסדרה, שכן הפרקים ערוכים באופן קטוע ותזזיתי עם בחירות מוזיקליות תמוהות ותסריט אשר לעיתים מגוחך לחלוטין. הבחירה לספר את הסיפור כדרך הדמויות משמימה ולא מחזיקה מים שכן היו דרכים הרבה יותר טובות לצייר כיצד המוטיבציות האגואיסטיות האנושיות של כל דמות משפיעות על התפתחות הסיפור. בכל זאת, הפרקים הארוכים יתר על המידה התגלגלו אחד אחרי השני, בעודי חצי צופה חצי מתעסקת בדברים אחרים.
למען הסדר הטוב, תחילה אציג את קורות הסיפור בקצרה.
בסדרה אנו עוקבים אחרי מאמציה של ויויאן קנט, עיתונאית ניו יורקית בחקירתה את המקרה של אנה דלבי (AKA סורוקין) בכדי לפצח את האניגמה של דמותה וכיצד זו הצליחה להשתחל אל האליטה החברתית הסגורה של ניו יורק ואף להונות את ממסד הבנקאות האמריקאי השמרני וגם כמה מחבריה. החלק המרכזי של סיפורה של דלבי מתמקד בכך שמציגה את עצמה כיורשת עשירה מגרמניה כאשר בפועל לבסוף מתגלה כי אינה כזו וכיצד משפחתה היגרה לגרמניה לאחר התפרקותה של ברה"מ לשעבר. דמותה של אנה מרוחקת לכל אורך הסדרה, באופן יחסה לחבריה הקרובים ואף לבן זוגה יש תחושת מרחק. כאשר זה מנסה להכיר לעומק אודותיה, היא נתקפת בהלה ומשביעה אותו שלא ישאל עוד על עברה. כמובן דלבי חוששת פן יגלו את זהותה האמיתית וכל תכניותייה יקרסו אך במובן עמוק יותר ישנה חשיבות מרכזית יותר לחרדה אשר אופפת אותה.
בתור עולה בעצמי, תחושת הזרות אינה זרה לי (סטגדיש).
עוד בגן הבנתי שישנו מחיר להיותך שונה מן הכלל כאשר הגעתי בוקר אחד עם חולצה עליה היו רקומות שפיריות וכל ילדי הגן הצביעו עליי וצחקו וקראו לי "רוסיה מסריחה". באותו הרגע, הבנתי שלהיות רוסי זה לא טוב ויש לכך השלכות. בכיתה ג', אחת מילדות הכיתה הגיעה עם כריך פסטרמה ושוקו לארוחת עשר ומאותו הרגע אף אחד לא דיבר ולא התקרב אליה. ידעתי שעליי להסוות כל סממן שאינו מקומי.
כך קרה שמעולם לא היו לי חברים רוסים ורק בשנים האחרונות אני צופה יותר בסרטים רוסים ומקשיבה למוזיקה רוסית ואף חולקת אותה עם אחרים. ברמה הפסיכולוגית העמוקה יותר, אני מבינה שעד היום עמוק בפנים הפצעים של פוליטיקת הזהויות הרקובה הזו גרמו לי להאמין שעל מנת להצליח, עליי להיות מישהי שאני לא. הטראומות הללו הביאו אותי להפוך למה שנקרא – insecure overachiever. בעוד תחושה פנימית הישרדותית אופפת אותי שכל הזמן אני צריכה להוכיח משהו למישהו, כי להיות פשוט אני זה לא מספיק ואף מסוכן. המיינדסט ההישרדותי מצמצם מאוד במהותו ולכן, בחווייה שלי לא היה לי מרחב לחלומות או טעויות אלה לפעולות בלבד.
במקרה של אנה, אותה זה הוביל למקום אחר. לרצות יותר, לחלום, להעז ואף לעשות את כל מה שנחוץ בכדי להשיג את מבוקשה. דמותה הביקורתית, הביצ'ית, המרוחקת והבטוחה בעצמה של אנה יצרה עולם בו רג'ינה ג'ורג' ("ילדות רעות") היא האנדרדוג. בין אם הינה נרקיסיסטית או סוציופתית, התחברתי אליה מאוד. ייתכן בגלל המוצא, ייתכן בגלל שהרי בתור פסיכולוגית במהותי אני כלי קיבול לאחרים או בגלל שאני אמפטית ומכילה וחלק נכבד מחבריי בעלי קוים נרקיסיסטיים וזה פשוט מה שנקרא בעגה המקצועית – a good match. או פשוט כי אין מנוס מלהריע לאנדרדוג.
מעבר לכך כי נרקסיסטים מפותחים ומוצלחים הן דמויות מסקרנות ומושכות.
ספציפית באנה, ראיתי אדם שבטוח בחזון שלו עד כדי מימד אובססיבי. תוך שנשברת עדיין היא בולדוזר שמשטח כל דבר שעומד בדרכו כלא היה. המכשולים בראשה, ככל שיהיו אמיתיים או לא נמחקים. בתור מי שלעיתים קרובות מכפי שארצה לחלוק נוטה ליצור מכשולים לעצמי, ראיתי השראה בנחישות של אנה. אין אופציה אחרת מלבד הצלחה. אנה רימתה את דרכה אל הפסגה שממנה גם צללה במהירות אך עד הרגע האחרון נותרה נאמנה לעצמה וידעה להשתמש את המעט שנותר לה גם כשהייתה בתחתית. אולי גם אני צריכה להיות קצת יותר רמאית. סליחה, למנף את מה שיש לי.
