לכאורה, עבור העוסקים והעוסקות בצדק חברתי ומחאה, באנושיות ובמוזיקה – תגובה למצב הבלתי נסבל בין ישראל לעזה יכלה להיות מובנת מאליה, אבל היא לא. מהי התגובה העולמית של אמני ואמניות היפהופ למצב בישראל ולמה היא נראית כך? ויותר חשוב, האם אפשר לשנות אותה?
טקסט זה נכתב כשבוע ויום מתחילת המערכה של "חרבות ברזל", מערכה שנפתחה בטרור וטבח המוני שאת השלכותיו אנחנו חוות וחווים כרגע, ונמשיך לחוות לאורך זמן. המעורבות של מוזיקה בתהליך הזה, במקרה או שלא במקרה, הייתה משמעותית – זה מוזר מאד לחשוב על זה, אבל זה לא מפתיע. הגדרת המושג ג'נוסייד, כפי שתבע אותה רפאל למקין לאחר השואה, קשורה לא רק בהשמדה של בני אנוש, אלא בניסיונות להשמיד גם את התרבות שלהם, השפה שלהם, סממניהם, וכן – גם מוזיקה.
המסיבות בדרום, ששימשו מטרה עבור חמאס, סבבו סביב חגיגה מוזיקלית של חופש ואהבה.
גם הנובה, בה נפלו אנשי הפקה, די ג'ייז ואוהבי הטרנס, וגם בפסיידק – שקרוי מלכתחילה על שם סגנון מוזיקלי, Psytrance, Psychedelic trance. ונכון, גם על שם פוקימון. הדוגמה המשמעותית הנוספת היא הופעתו של ברונו מארס בישראל. זהו היה ביקורו הראשון, ואין ספק שהוא לא התכונן לפרוץ מלחמה בזמן הגעתו. הוא הופיע לראשונה ביום חמישי, ה-5/10, ולאור ההצלחה היה אמור להופיע גם במוצאי השבת הארורה – תאריך שכולנו נזכור – 7/10. ההופעה התבטלה בשל האירועים המחרידים, ברונו מארס פחות או יותר נס על נפשו מכאן במטוס פרטי, ומאז – שתק.
ברונו מארס הוא לא היחיד שיכל לדבר על ישראל או בעד ישראל ולא דיבר.
אמני היפהופ אחרים, יהודים יותר או פחות – מתפלגים בתגובות שלהם. דרייק ודוג'ה קאט, מהאמנים הגדולים בעולם שהם גם יהודים, עוד לא הביעו תמיכה בישראל או כל התייחסות אחרת. בפוסט ביקורתי שכתבה חן אגי והתפרסם בעמוד האינסטגרם "עולם ההיפהופ", הוצגה ביקורת חריפה על הדיסוננס שאלו מציגים: "הצגת יהדותם קלה להם וזה נראה להם מגניב, אבל כשהאנשים שלהם נרצחים, נאנסים, נחטפים ועוברים שואה מספר 2, הם לא נותנים אפילו דחיפה אחת קטנה וממשיכים לפרסם את חיי העושר והשלום שלהם. בשבילי, אתה אחד הרוצחים כרגע. השתיקה שלך היא אכזבה עצומה.". ב"אתה", הכוונה היא לדרייק, ראפר יהודי, שהפגין והתייחס ליהדותו בעבר. הוא גם אחד הראפרים הגדולים והמשפיעים בעולם, בעלים של לייבל, בעל 143 מיליון עוקבים באינסטגרם, 83 מיליון מאזינים חודשיים בספוטיפיי, ובתחילת השנה אף נוהל משא ומתן עם מנהליו לגבי הופעה בישראל.
שלחתי הודעה לדרייק, וגם שלחתי הודעה לראפריות יהודיות. הם לא ענו לי באינסטגרם, אבל גם לא ציפיתי שיענו לי. ציפיתי להתייחסות, ולו הקטנה ביותר.
אחת מאלו ששלחתי להן הודעה היא דוג'ה קאט, שהיא חצי יהודיה אשכנזיה. היא פעילה מאד באינסטגרם מאז צאת האלבום החדש שלה, ובזמן שהקהילה היהודית בעולם ובישראל עומדת בסכנה שלא נראתה מאז מלחמת העולם השנייה בערך, במלחמה קיומית, היא מעלה "friend dump".
קריאיישאן, ראפרית יהודיה אמריקאית, העלתה לראשונה התייחסות למצב בסטורי פופוליסטי שעלה ב-14/10. היא מתייחסת לחד צדדיות של התקשורת בארה"ב, שלטענתה נובעת מכך שאמריקה מסייעת לישראל ולכן נעזרת בנרטיב פרו-יהודי. לדידה, מטרת ישראל היא למחוק את העם הפלסטיני, ולכן תמיכה בישראל היא אסורה ובעייתית. היא לא מתייחסת לפעולות הטרור שנעשו, לאנטישמיות שעולה וגואה עכשיו מסביב לעולם, ובכלל, הצד הישראלי לחלוטין לא מדובר בסטורי שלה. מי מייצרת תקשורת חד צדדית עכשיו, קריאיישן?
הסיבה שראפרים וראפריות רבים לא מתייחסים למצב, או מרגישים שלתמוך בפלסטין זה "מגניב", נובעת מקונצנזוס רווח בקהילה השחורה לפיה ישראל היא מדינת אפרטהייד.
לפי מילון רב-מילים, אפרטהייד הינו "הפרדת האוכלוסייה על בסיס של גזע; משטר שבו יש לגזע השַלִיט זכויות יתר שאין לבני הגזעים האחרים; המדיניות הרשמית שנהגה עד לאחרונה בדרום אפריקה, ושהתבססה על הגבלת זכויותיהם של השחורים והפרדתם מבני הגזע הלבן.". אפשר להבין, תאורטית, מדוע האמירה הזו נאמרת על ישראל מכל מי שחיצוני לה. צריך מרחק משמעותי כדיי לקרוא לישראל מדינת אפרטהייד. וזה לא שישראל היא לא מדינה מורכבת, שיש בה המון גזענות ואפליה. אבל להגיד על ישראל שהיא מדינת אפרטהייד זו אמירה רדודה ושטוחה שמתעלמת מהמורכבות הפוליטית שלה. זה פתרון קל למצב מסובך. זה תירוץ, כי מדינת ישראל היא לא מדינת אפרטהייד. הדברים פה לא עד כדיי כך פשוטים, ואם כבר יכלנו לחלק אותה כך לרעים וטובים, מי שמאמין בעליונות וזכויות יתר על אדמה בישראל ומוציא לפועל את המדיניות הזו כעת, באלימות, הוא ארגון חמאס.
זמרת האר'נבי קאלני היא מהתומכות הבולטות של שיח האפרטהייד ושחרור פלסטין. בעוד היא מפיצה בעמוד שלה לינקים ובקשות לתרומה עבור ארגוני חמאס בעזה, שהיא קוראת להם ארגונים של סיוע הומניטרי, היא מקדמת את הלך הרוח הבינארי של ניגודים ושחור לבן. אם צופות בסטורי שלה, אפשר להבין לחלוטין איך שיח האפרטהייד משרת את המטרה. היא מחלקת את הסיטואציה לקטגוריות: טוב מול רע, פלסטין מול ישראל, רצח עם או התנגדות ולחימה עבור החופש. לפי המשוואה הנוחה הזו, ישראל היא מדינת אפרטהייד שמבצעת רצח עם וגם ללא סיבה. אלא מרוע בלבד. ברור שהפעולות של ישראל בעזה הן קטלניות, אבל כשמסתכלות על העולם במשקפיים האלה, נוח וקל לפספס למשל שחמאס מחזיק בעזתים כמגן אנושי ולא מאפשר להם לברוח לצד הדרומי של עזה, כפי שהצבא הישראלי מתחנן בפניהם כבר כמה ימים.
כדיי להוקיע את המחשבה הזו, שישראל היא מדינת אפרטהייד ולכן לתמוך בחמאס זה אחלה, אנחנו מוכרחות להביא את המורכבות של המזרח התיכון לקדמת הבמה ההסברתית. ויש גם ראפרים שעושים את זה, מתוך הבנה שמה שקורה בישראל הוא לא שחזור של כיבוש אירופאי לצורך רווח וניצול עבדים, אלא סוגיה מורכבת ועקובה מדם עבור כלל הצדדים של המתרס.
בין היתר, סיארה הביעה את תמיכתה בישראל, הזמר אשר הביע תמיכה בסטורי, ליל טיג'י שהיה בישראל השנה (ומחק לאור התגובות) וגם מיק מיל (שמחק גם כן). ראפסודי כתבה בפוסט ייעודי לסיטואציה:
"Deep love to all our Palestinian and Jewish communities. The many who have lost life, loved ones, are suffering, and have suffered decades due to this conflict….may peace, harmony, and freedom find you🙏🏾 #EndHamasTerrorism & #FreePalestine".
פוסט שבעיקר שימח אותי כי הוא מעיד על אנושיות והתייחסות מורכבת לסיטואציה, שיש בה נפגעים מכל צד.
בי.אל.פי כושר, ראפר יהודי מוכר יחסית בארצות הברית, הלך להתפלל למען ישראל בבית חב"ד פלורידה, אבל לא מצא את המילים לכתוב באינסטגרם, או בכל מקום אחר, על מה שקורה. גם הראפר היהודי אמריקאי קושה דילז (koshadillz) התבטא בהקשר, ושחרר סרטון עם ראפ בנושא. סנט לבאנט, ראפר עזתי שחי כיום בלוס אנג'לס, קורא לעצור את ההרס וההרג בעזה. ועדיין – אפשר לשים לב, כרגע, שחסרים לנו יהודים ופלשתינאים שידברו על המצב. ראפרים וראפריות עם קשר אמיתי לישראל. די.ג'יי קאלד, שהוא לדעתי הפלשתינאי המפורסם בעולם, אחד השמות הגדולים בהיפהופ הבינלאומי, עוד לא פצה פה על האירועים בעוד שהוא ממשיך להעלות סטוריז על נעליים, מכוניות ועושר.
להיפהופ יש הרבה מה לומר, תמיד, על מאבקים חברתיים ועל הקרב בבחירת נרטיב היסטורי באירועי מפתח בעולם. לראפ יש כלים לדבר, להסביר, לבטא, ולהשתמש בפלטפורמות אלטרנטיביות או מסורתיות לצורך העברת ביקורת על אלימות. נראה שעכשיו ראפרים וראפריות בחו"ל מוכרים את המקצוע שלהם עבור פופוליזם, ובוחרים ובוחרות בשתיקה או פרספקטיבה חד צדדית ורדודה, או לכל הפחות – לא מייצגים שום דבר שהוא לא קפיטליזם טהור. לא חסרות נקודות אור, כמו סיארה ואשר שקוראים לחמלה למרות הקשר התלוש שלהם למדינת ישראל. נקווה לעוד קריאות לחמלה ואמפתיה.
